תו"ב 31517-10-13 עירית נתניה - בנייה נ' ליבר ואח'

בפני בקשה לעיון מחדש נוסף בהחלטות קודמות שנתתי ביחס לבקשות המבקשים על פי סעיף 207 לחוק התכנון והבניה בהן התבקשה (בשנית) דחית כניסתו לתוקף של צו הריסה שיפוטי כנגד בית המבקשים וכן עיון מחדש בהחלטה בה נדחתה בקשתם, הכל מתוך מטרה להאריך את מועד כניסתם לתוקף של צוי ההריסה נגדם למשך 6 חודשים.

לא אחזור על החלטותי המפורטות מימים 1.12.16 ו-7.1.17, במסגרתן נדחו בקשות המבקשים והובהר כי היתר הבניה אינו מצוי בהישג ידם ואף יתר טיעוניהם נדחו.

עתה עותרים המבקשים לעיון מחדש בשל שינוי נסיבות, לטענתם, בעטיה של העובדה שהמומחים מטעמם גילו כי ניתן לבצע הריסה רק של החלקים החורגים מקוי הבנין בביתם, מהלך אשר יחסוך את הצורך באישור תב"ע חדשה ויאפשר להם להסתפק בהיתר התואם את התב"ע הקיימת ומדובר בהליך קצר יותר המקיים – לטענתם – את התנאי של היות ההיתר בהישג יד.

אגב העלאת הטענות לשינוי נסיבות נטען זה שבים המבקשים ומעלים טענות אודות התנהלות המשיבה, אי הסכמת גורמים עירוניים להפגש עם המומחים מטעמם לצורך קידום ההיתר ואי בדיקת שינוי הנסיבות בשטח ואף טוענים כי אי קיום דיון במעמד הצדדים בבקשותיהם גרם להם להיוותר ב"חסרון דיוני".

אשוב ואזכיר תחילה בקליפת אגוז כי מדובר במי שנגדם קיימים צוי הריסה שיפוטיים חלוטים, הראשון בהם מיום 2.1.05 במסגרת הרשעה בבית משפט זה והשני מיום 23.2.14 לאחר הרשעה גם באי קיום הצו הראשון, זאת לצד עונשים נוספים.

תיאור העובדות וההליכים שקדמו להגשת הבקשות הובא בהחלטתי מיום 7.1.17 ולא אחזור עליהם פעם נוספת, וכך גם לא אחזור על הדיון בטענות אשר נדונו ונדחו כבר בהחלטותי הקודמות, אלא אתמקד רק בעניינים האמורים להוות שינוי נסיבות וללמד על היות היתר הבניה בהישג יד.

בכל הכבוד, בעובדה שהמומחים מטעם המבקשים בחרו ללכת עתה, מעל עשור לאחר שנגזר על המבקשים צו ההריסה המקורי, בנתיב שהיה פתוח בפניהם זה מכבר של השבת הבניה לתחום קוי הבנין אין משום שינוי נסיבות, אלא לכל היותר שינוי גישה מצד המבקשים.

אין מדובר בשינוי שחל בתוכניות החלות או במצב בשטח ולא ניתן להתייחס אל החלטת המבקשים עצמם לנקוט בגישה המאפשרת מהלך מהיר יותר כשינוי נסיבות.

בהקשר זה קבע כבר בית משפט זה, מפי כב' השופטת הדס עובדיה (בת"פ (נתניה) 3380/02 ש.י.צ. אירועים בע"מ נ. מדינת ישראל (24.4.2006), כי – "עצם הגשת בקשה נוספת על ידי הנאשם למתן היתר אינה מהווה כשלעצמה שינוי נסיבות משנוצרה בכור מחצבתו של הנאשם עצמו" (וראה גם אמירות בית המשפט המחוזי בתל אביב ובמיוחד כב' השופטת (כתוארה אז) דבורה ברלינר בע"פ 70079/02 מדינת ישראל נ. הום סנטר בע"מ ואח' (14.4.2002) בענין שינוי נסיבות).

ויודגש, בנידון דידן אף טרם הוגשה בקשה להיתר בניה על פי העמדה התכנונית החדשה של מומחי המבקשים, ועל כן יקשה להלום את הטענה כי ההיתר מצוי בהישג יד.

אעיר בהמשך לדברים אלה כי לאור אפיונו של השינוי האמור ככזה הנובע משינוי גישת המבקשים ומתכנניהם ולא מן הנסיבות עצמן בשטח לא ברור כיצד זה מלינים הם על עובדי המשיבה בגין העובדה שאין הללו סרים למקום לבחון את השינויים שחלו.

המבקשים מציינים את הרפורמה בהליכי רישוי הבניה כשינוי נסיבות אשר יש בו כדי לקצר את פרק הזמן שיחלוף עד מועד קבלת ההיתר בשל היכולת להשתמש באמצעים מקוונים ואלמנטים נוספים אשר יש בהם כדי לזרז את הליך קבלת היתר הבניה.

בהקשר זה יש להעיר כי הגם שזה המצב אף המבקשים עצמם אינם טוענים כי הוגשה כבר בקשתם להיתר בניה כך שטרם ברור ממתי יתחיל להמנות פרק הזמן הקבוע לטיפול בבקשתם והאם אכן מדובר בענין המצוי בהישג יד – כאשר נטל הראיה לכך שההיתר מצוי בהישג יד מוטל על המבקשים על פי הפסיקה העוסקת בסעיף 207.

אגב ההתייחסות לנושא זה יש לציין כי המבקשים אוחזים בחבל משני קצותיו עת מחד מנסים הם להתבסס על היות מערכת "רישוי זמין" מקוונת וככזו תבסס טיפול מהיר בבקשתם להיתר ההופכת אותו למצוי בהישג יד ומאידך מלינים הם על העדר פגישות בין גורמי המשיבה למתכנניהם שלכאורה – לשיטתם – לא אמור להיות בהם עוד צורך נוכח התהליך המקוון.

בכל מקרה, ברור כי טיעוני המבקשים האמורים מלמדים כי הצדק עם המשיבה הטוענת כי מצויים הם בשלב של טרום הליך הרישוי ועל כן אין ההיתר בהישג ידם בינתיים.

עתה אחרוג מדברי לעיל ואצטט בכל זאת את שכתבתי בהחלטתי מיום 7.1.17 בנושא טענות המבקשים אודות הנזק שיגרם להם וטרוניותיהם החוזרות כנגד המשיבה –

"בהקשר זה יוער כי המבקשים, המלינים על יחסה של המבקשת והשהיית הטיפול בעניינם, לא עשו מאומה להכשרת הבניה שבנו במשך קרוב לעשור מאז מתן צו ההריסה הראשון (ראה סעיפים 8-9 לבקשה), ולענין זה מתאים – בהיפוך מגמה – הדימוי שמביא התלמוד הבבלי בהתייחסו אל העדר היכולת לקבל ביקורת – "אם אמר לו טול קיסם מבין שיניך אמר לו טול קורה מבין עיניך" (מסכת ערכין דף טז עמוד ב). השתהותם רבת השנים של המבקשים והתעלמותם מצוי בית המשפט, אשר לא התמצתה בהתעלמות אלא אף הצטרף אליה ביצוע עבירה נוספת מאותו סוג באותם מקרקעין לאחר שכבר הורשעו ובית המשפט הורה להם לבצע הריסה, מהווה זלזול של ממש בדין ובצוים השיפוטיים. עתה, עת באים הם להלין על הנזק הבלתי הפיך שיגרם להם, שומה על המבקשים לבדוק תחילה בציציותיהם שלהם טרם שהם מטילים את האחריות לנזק זה כלפי המשיבה, שעיסוקה בהקשר זה הינו באכיפת הוראות הדין, ולבחון מדוע לא פעלו הם במועד ומדוע מלכתחילה לא בנו כדין. ביחס להתנהלות זו יש להזכיר את דברי בית המשפט העליון, מפי כב' המשנה לנשיאה (השופט כתוארו אז) אליקים רובינשטיין (ע"פ 4650/08 גוליה ברנס נ. מדינת ישראל (19.6.2008), ההדגשות בכל הציטוטים להלן שלי, אלא אם יאמר אחרת – א.ב.) –