תו"ב 31506-01-14 ועדה מקומית לתכנון שפלת הגליל נ' ריאן

1.הסנגור מבקש מביהמ"ש כי יורה על ביטול כתב האישום בתיק זה, בשל כך כי, לטענתו, המדינה "איבדה את הלגיטימיות שלה ואת מוסריותה" - להגשת כתב האישום כאן. הטיעון מתבסס על העובדה כי לאחרונה נחקק בכנסת החוק להסדרת ההתיישבות ביהודה ושומרון התשע"ז- 2017 , (להלן- "חוק ההסדרה") והסנגור טוען כי הוראות חוק ההסדרה נוגדות את הבסיס החוקי והמוסרי להגשת כתב האישום, מאחר שהחוק מאפשר, לדבריו, "גזל של אדמות פלסטיניות בתחומים שהם מתחומי מדינת ישראל". יוצא, כך הסנגור, כי המאשימה מדברת בשני קולות- מחד "גוזלת" (כלשונו) באופן חוקי אדמות מבעליהן, ובד בבד איננה מתירה לנאשם לבנות, באופן בלתי חוקי, על קרקע שאיננה בבעלותו, ומביאה אותו לדין. מבוקש על כן, על ידיו, כי בימה"ש יורה על ביטול כתב האישום על יסוד טענת ההגנה מן הצדק.

2.המאשימה התנגדה לבקשה זו, ונימוקיה עימה, כפי שפורטו בישיבת ביהמ"ש.

3.הבקשה משוללת כל בסיס משפטי ועל כן יש לדחותה, וכך אני עושה. הסנגור מבקש למעשה כי ביהמ"ש יקבע כי מקום שהמאשימה "גוזלת", כלשונו, מקרקעין שאינם בבעלותה, היא מנועה מלהאשים את הנאשם בעשיית אותו המעשה ממש, עת הוא מצידו "גוזל" את מקרקעי המדינה, בבצעו בניה בלתי חוקית על מקרקעיה, כמו שנטען במקרה שלפניי. לטענה זו אין כל בסיס משפטי, לא רק מפני שהסנגור טועה עת הוא טוען כי חוק ההסדרה חל "בתחומי מדינת ישראל". האזורים הידועים כ"יהודה ושומרון", עליהם חל החוק הנ"ל, אינם מצויים כידוע תחת ריבונות ישראלית. הטענה משוללת יסוד בעיקר על שום שאין היא עומדת במבחנים שנקבעו בדין , לאורם תיבחנה טענות ממין זה. אעיר עוד כי השימוש בביטוי "גזל" ע"י הסנגור ולא כלשון החוק "הפקעת מקרקעין תמורת פיצוי" (כותרת ס' 2 ל"חוק ההסדרה") מהווה הבעת עמדה ותחושה אישית וביהמ"ש לא יתייחס לטענה מעין זו.

4.סעיף 149 (10) לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) עיגן בחקיקה את עקרון ההגנה מן הצדק, אשר קנה לו מעמד במשפט הישראלי עוד קודם לכן, (וראה פס"ד 2910/94 יפת נ. מדינת ישראל, להלן-"ענין יפת") מכוח אימוץ עקרונות הצדק וההגינות על ידי בתי המשפט , באותם מקרים נדירים בהם ראו זאת לנכון. וזו לשונו של הסעיף הרלבנטי –

"149. לאחר תחילת המשפט רשאי הנאשם לטעון טענות מקדמיות, ובהן-

(10) הגשת כתב האישום או ניהול ההליך הפלילי עומדים בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית. "

5.בתי המשפט נוהגים זהירות רבה בהחלת הגנה זו והיא מוגבלת רק למקרים יוצאי דופן אשר משקפים תחושה ברורה של פגיעה מהותית בעיקרי הצדק וההגינות. פסה"ד המנחה בענין זה הוא ע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ. בורוביץ, בו נקבע כדלקמן:

"ביטולו של הליך פלילי מטעמי הגנה מן הצדק מהווה אפוא מהלך קיצוני שבית-המשפט אינו נזקק לו אלא במקרים חריגים ביותר. בדרך-כלל יידרש הנאשם להראות שהתקיים קשר סיבתי בין התנהגותן הנפסדת של הרשויות לבין הפגיעה בזכויותיו. עם זאת אין לשלול אפשרות שהפגיעה בתחושת הצדק וההגינות תיוחס לא להתנהגות שערורייתית של הרשויות, אלא למשל לרשלנותן, או אף לנסיבות שאינן תלויות ברשויות כל-עיקר אך המחייבות, ומבססות, בבירור את המסקנה כ י במקרה הנתון ל א יהיה ניתן להבטיח לנאשם קיום משפט הוגן, או שקיומו של ההליך הפלילי יפגע באופן ממשי בתחושת הצדק וההגינות. אך נראה כי מצב דברים כזה אינו צפוי להתרחש אלא במקרים חריגים ביותר. ההכרעה בשאלה אם המקרה שלפני בית-המשפט מצדיק את החלתה של הגנה מן הצדק, אמורה לשקף איזון נאות בין מכלול הערכים, העקרונות והאינטרסים השונים הכרוכים בקיומו של ההליך הפלילי. מן העבר האחד ניצבים האינטרסים התומכים בהמשך קיומו של ההליך, ובהם העמדת עבריינים לדין ומיצוי הדין עמהם; הוצאת האמת לאור; קיומם של מנגנוני גמול, הרתעה וענישה; שמירה על ביטחון הציבור; הגנה על זכויותיו של הקורבן הנפגע. ומן העבר האחר ניצבים האינטרסים השוללים, במקרה הקונקרטי, (ההדגשה שלי- ז.ב.) את המשך קיומו של ההליך, ובהם הגנה על זכויות היסוד של הנאשם; פסילת מהלכיה הנפסדים של הרשות והרתעתה מפני נקיטת מהלכים דומים בעתיד; שמירה על טוהר ההליך השיפוטי; שמירת אמון הציבור בבית-המשפט" . (להלן- "ענין בורוביץ")