תו"ב 31338-05-12 מדינת ישראל נ' זורנו

1.כנגד הנאשם הוגש כתב אישום בגין ביצוע עבודה ושימוש במקרקעין הטעונים היתר, בניגוד לסעיפים 204(א) ו- 208 לחוק התכנון והבניה תשכ"ה- 1965 ובניגוד לתקנות התכנון והבניה (עבודות ושימוש הטעונים היתר) תשכ"ז-1967.

מעובדות כתב האישום עולה כי הנאשם התקין מנוע של מזגן בחזית הבניין, סמוך לכניסה ובניגוד למאושר בתכנית וללא היתר. מדובר אמנם בחזית הבניין אולם בדופן דירת הנאשם בצד הפונה לחזית.

2.הנאשם הודה בביצוע העבירה עם זאת עתר שלא להרשיעו בגינה. בתקופת ניהול ההליכים הזיז הנאשם את מנוע המזגן למקום נמוך יותר אשר אינו נראה מהכביש הראשי והוא אינו מהווה עוד מפגע אסתטי. בשל הסרת הזזת המזגן הודיעה המאשימה כי לא תעתור למתן צו הריסה.

לטענת ב"כ הנאשם, הנאשם עובד כנהג מונית והרשעה פלילית עלולה להביא לשלילת רישיונו הציבורי ולפגיעה בפרנסתו, כמו כן נטען כי הנאשם מתכוון להגיש מועמדותו בבחירות למועצה והרשעה עלולה לפגוע בסיכוייו להיבחר. בנוסף טען כי מדובר באדם נורמטיבי, ללא עבר פלילי, אשר ביצע עבירה שולית ובלתי חמורה בתחום התכנון והבניה. חרף העובדה כי מדובר בעבירה מצויה אשר איננה נאכפת בדרך כלל, השקיע הנאשם משאבים כספיים והסיר את המחדל ועל כן נטען כי יש להימנע מהרשעתו בדין.

כתימוכין לטענותיו הציג ב"כ הנאשם דף פרסומי של משרד התחבורה והבטיחות בדרכים העוסק בהכשרת נהגי רכב ציבורי ובו נרשם כי חלק מתהליך קבלת רישיון ציבורי הנו בדיקת העדר הרשעות תנועה ופלילי במשטרת ישראל ובמילים אחרות, קבלת תעודת יושר בעניין מבקש הרישיון.

מנגד, טענה ב"כ המאשימה כי הנאשם לא הוכיח שהרשעה תפגע בעתידו התעסוקתי בפרט כשאין המדובר באדם צעיר שעתידו המקצועי לפניו וכי, בהתאם לידיעתה, אין הגבלה לאדם שהורשע בפלילים לעבוד כנהג מונית. ביחס לחומרת העבירה, נטען כי אין מקום להתעלם ממנה גם על רקע תקנות הפטור הקובעות כי אין להתקין מזגנים בחזית הבניין. נטען כי הנאשם גרם להימשכות ההליכים לתקופה ארוכה של ארבע שנים והסיר את המחדל מאוחר יחסית ועל כן, אין מקום להתחשב בו.

דיון והכרעה

3.ככלל, משנמצא אדם אשם בעבירה יש להרשיעו. לכלל נמצא חריג בדמות ההסדר שבסעיף ‎71א(ב) לחוק העונשין, התשל"ז - ‎1977, לפיו רשאי בית המשפט, גם כאשר מצא שנאשם ביצע עבירה, להימנע מהרשעתו. הימנעות מהרשעה אפשרית בהצטבר שני גורמים: על ההרשעה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם וסוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסוים על ההרשעה מבלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים. ׁׁׁׁׁ(ע"פ 2083/96 כתב נ' מדינת ישראל, פ"ד נב (3) 337)

על בית המשפט לאזן בין השיקולים הכרוכים בשמירה על האינטרס הציבורי- חברתי, מיצוי ההליך הפלילי אל מול נסיבותיו של הנאשם האינדיבידואלי, חומרת העבירה והנזק הצפוי לו כתוצאה מהרשעה.