תו"ב 3131-12-15 מדינת ישראל נ' וינטראוב ואח'

כנגד המבקשים הוגש כתב אישום בעבירה של שימוש הטעון היתר ללא היתר, עבירה לפי הוראות סעיפים 145 (א) (3) ו- 204 (א) ו 208 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה 1965 (להלן: "חוק התכנון והבניה").

כעולה מעובדות כתב האישום ביום 14.1.15 נמצא כי המבקשים משתמשים ב – 3 מחדרי הדירה המיועדים למגורים כחדרי תקשורת סלולארית.

לטענת המשיבה, השימוש האמור הינו שימוש הנוגד את השימוש המותר על פי ההיתר הנ"ל והוא מבוצע על ידי המבקשים בלא שניתן להם היתר לשימוש זה על ידי הועדה המקומית.

להלן תמצית טענות המבקשים/ הנאשמים

השימוש בחדרי הדירה כחדרי תקשורת סלולארית אינו עולה כדי עבירה כקבוע בהוראות סעיף 149 (4) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב 1982 (להלן: "החסד"פ") עוד ובנוסף טוענים המבקשים לתחולת הדוקטרינה של הגנה מן הצדק, הקבועה בסעיף 149 (10) לחסד"פ.

לגרסת המבקשים הם קיבלו את היתר ההקמה וההפעלה של מתקני הגישה האלחוטית שחלק מהם הינם אותם חדרי תקשורת מהממונה על פי חוק הקרינה הבלתי מייננת התשס"ו – 2006 (להלן: "חוק הקרינה"), זאת לאחר שעמדו בתנאים הקבועים בסעיפים 7 (ב) (1) ו- (2) לחוק הקרינה שלפיהם עת ביקשו את היתר ההפעלה הגישו תצהיר לועדת התכנון המקומית ובו פרטו הטעמים לכך שלא נדרש היתר בניה למקור הקרינה (סעיף 7 (2)(1)) (להלן: "התצהיר הראשון") ובהמשך הגישו תצהיר נוסף לפיו מהנדס הועדה המקומית לא הביע התנגדות למתן ההיתר בתוך 21 יום ממועד הגשת התצהיר הראשון.

נכון אמנם שאין ברשות המבקשים על פי טענתם עותק מהתצהירים הנ"ל וכלשונו של בא כוחם: "אותם תצהירים אינם מצויים באמתחתה של המאשימה", ואולם, מכוח חזקת התקינות המנהלית החלה על פעולותיה של המאשימה הרי שאלמלא אותם תצהירים הם לא היו מקבלים את היתר ההקמה וההפעלה על ידי הממונה על פי חוק הקרינה (להלן: "הממונה").