תו"ב 26550-02-16 מדינת ישראל נ' אזולאי ואח'

בפני בקשה של הנאשמים לביטול כתב האישום נגדם בטענות מקדמיות: האחת כי כתב האישום התיישן, והשניה, בשל השיהוי בכתב האישום. אין חולק, על פי כתב האישום עצמו, כי חלק גדול של הבניה נעשה לפני שנים רבות (מאז שנות ה- 80), חלקה בשנת 2008 וחלקה בשנת 2014. המאשימה הודיעה כי אינה טוענת לעבירות בניה, אלא באשר לעבודות הבניה ללא היתר בשנת 2014 ואילו לגבי שאר הבניה הינה טוענת לעבירת שימוש ללא היתר על פי סעיף 204(א) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965.

לאחר עיון החלטתי לדחות את טענותיהם המקדמיות של הנאשמים.

אשר לטענת ההתיישנות, לגבי עבירת הבניה המתייחסת לשנת 2014, ברור כי העבירה לא התיישנה. עסקינן בעבירה מסוג עוון אשר על פי סעיף 9 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 מתיישנת לאחר 5 שנים. אשר לעבירת השימוש ללא היתר, הלכה פסוקה הינה כי עבירת השימוש הינה עבירה נפרדת לעבירת הבניה עצמה. זוהי עבירה נמשכת המבוצעת מידי יום ביומו, כל עוד לא ניתן היתר כדין לשימוש זה. בניגוד לטענות הנאשמים, עבירה זו מתקיימת לא רק כאשר יש היתר והשימוש לא הותר על פיו, אלא גם כאשר אין היתר כלל (ראה: רע"פ 10782/07 עיאס נ' מדינת ישראל – ועדה לתכנון ובניה גבעת אלונים [ניתן ביום 1.2.2008]; רע"פ 924/08 גוטליב נ' מדינת ישראל [ניתן ביום 30.3.2008]). עבירת שימוש ללא היתר בהיותה עבירה נמשכת, כלל אינה מתיישנת. תקופת ההתיישנות לגביה כלל אינה מתחילה לרוץ בטרם הופסק השימוש הלא חוקי או ניתן היתר לאותו שימוש חורג (רע"פ 8986/06 סוזה נ' מדינת ישראל [ניתן ביום 18.2.2007]; רע"פ 6553/15 פליישר נ' מדינת ישראל – הועדה המקומית לתכנון ובניה זמורה [ניתן ביום 18.2.2016]; רע"פ 4518/13 אמזלג נ' מדינת ישראל – הועדה המקומית לתכנון ובניה שמעונים [ניתן ביום 12.8.2013]). הטעם לגישה שאין התיישנות בעבירות נמשכות הוסבר בע"פ 4745/97 בוני הבירה בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד נב (3) 766 (1998), והוא שמרבית הרציונאלים להתיישנות אינם מתקיימים כאן: משהמשיך העבריין לחטוא אין שכחה ומחילה וגם לגבי שמירת ראיות עבר, מאחר והעבריין ממשיך לבצע עבירות הוא מודע לצורך לשמור על ראיותיו.

מה לגבי טענת השיהוי? נקודת המוצא הינה האימרה הלטינית: Quia Nullum Tempus Occurrit Regi, וכתרגומו: "הזמן אינו פועל כנגד המלך". זו הגישה הבסיסית שיסודה במשפט האנגלי עוד מלפני מאות שנים, ומשמעה הוא כי בהליך משפטי שמוגש ע"י השלטון, נקודת המוצא הינה כי שיהוי אינו פועל כנגד המדינה. הסיבה לכך הינה שאין לגרום לכך שהליך שמטרתו להגן על האינטרס הציבורי, יכשל בשל רשלנותם של עובדי הציבור שהגישוהו באיחור (ראה למשל: G. Robert Blakey Time-Bars: Rico- Criminal and Civil Federal and State, 88 Notre Dame L. Rev. 1581, 1616 (2013)). כלל זה חל גם במשפט הפלילי בכל הנוגע לאיחור בהגשת כתבי אישום (ראה:JAMES F. STEPHEN, HISTORY OF THE CRIMINAL LAW OF ENGLAND, Chapter XVI p.1-2 (1883) Sugden v. HMA [1934] SLT 465 ; R. v. Wilder, 2001 BCSC 1638). לפיכך, למעט במקרים נדירים בהם קיימת הגנה מן הצדק המונעת הגשת כתבי אישום, אין להתחשב בשיהוי, בכפוף לדיני התיישנות העבירות הקבועים בחוק. גישה זו הוחלה במשפט הישראלי לגבי עבירות בניה. בעבירות אלה קיים אינטרס ציבורי באכיפת החוק. על כן למעט מקרים חריגים ויוצאי דופן, העובדה כי הרשות התרשלה במימוש חובתה והתרשלה במשך שנים בהליכי אכיפה כנגד מי שביצעו עבירות בניה, אין בה כדי ליתן להם פרס בהנצחת הבניה הבלתי חוקית. לפיכך אין בשיהוי הרב כדי לאיין את כתב האישום (ראה: רע"פ 1520/01 שוויצר נ' יו"ר הועדה המחוזית לתכנון ובניה, פ"ד נו (3) 595 (2000); רע"פ 3154/11 כמיס אליאס נ' מדינת ישראל [ניתן ביום 15.5.2011]).

נוכח כל האמור, טענותיהם המקדמיות של הנאשמים נדחות. הנאשמים ישיבו בכתב לכתב האישום, בתוך 21 יום מהיום.

ניתנה היום, א' שבט תשע"ז, 28 ינואר 2017, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: