תו"ב 23678-12-13 ועדה מקומית לתכנון אצבע הגליל נ' אקרשטיין תעשיות בע"מ ואח'

1.כתב האישום המקורי בתיק זה הוגש ביום 12.12.2013, והוא מייחס לנאשמים, תאגיד ונושאי משרה בו ובמפעל שלו עבירות לפי סעיפים 204(א) ו-204(ב) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965, בהיקף המשתרע על עשרות אלפי מטרים רבועים. ביום 30.9.2014 הגישו הנאשמים טענות מקדמיות בכתב. ביום 15.12.2014 הגישה המאשימה תגובה בה ביקשה לדחות את מרבית טענות הנאשמים, אך ביחס למקצתן ביקשה שהות לשם תיקון כתב האישום. ביום 11.2.2015 הגישה המאשימה כתב אישום מתוקן. בדיון ביום 27.4.2015 הובהר כי כתב האישום המתוקן אינו מייתר את טענותיהם המקדמיות של הנאשמים. הנאשמים הגישו טענות מקדמיות בקשר לכתב האישום המתוקן ביום 21.5.2015, והמאשימה הגיבה ביום 15.7.2015. הנאשמים מבקשים לחייב את המאשימה תקן שוב את כתב האישום, וכן טוענים טענות מקדמיות נוספות. להלן החלטתי בטענות המקדמיות.

2.אני דוחה את טענת הנאשמים לפיה יש לחייב את המאשימה לתקן את כתב האישום על-ידי הוספת תאריך תחילת הליכי החקירה (סעיף 5.1 לבקשה). העבירות הנטענות בכתב האישום המתוקן הן עבודות ושימושים הטעונים היתר, ללא היתר, וסטייה מהיתר או תכנית. עיון בכתב האישום המתוקן מעלה כי ליד כל מעשה מיוחס, מופיע מועד שבו המעשה בוצע על-פי הנטען: הגם שלגבי רוב המעשים המיוחסים המאשימה אינה יודעת את כל תקופת ביצוע המעשה המיוחס, היא ציינה לגבי כל מעשה תקופה שלפחות בה בוצע, על-פי הטענה, המעשה (נוסח המאשימה הוא שהמעשה בוצע "לכל הפחות" בתקופה הנקובה). בסעיף 3 לכתב האישום המתוקן נטען כי "לחלקה של הבניה והשימושים המפורטים... הוצא היתר בניה לאחר החלת הליכי החקירה כמפורט בסעיף 23 לכתב האישום" (ההדגשה הוספה), אלא שבאותו סעיף לא צוין מתי החלו הליכי החקירה. אני דוחה כאמור את הטענה. בסעיף 23 לכתב האישום מפורטים הליכי תכנון שננקטו, לרבות היתר בניה ומועד הוצאתו (ראו סעיף 23.2 לכתב האישום המתוקן). תקופת הביצוע של עבירה בדמות עבודה או שימוש ללא היתר או בסטיה להיתר, ככל שתוכח, היא בין תחילת ביצוע המעשה ועד למועד הוצאת היתר מתאים (או עד למועד סיום ביצוע המעשה, לפי המוקדם). מקום שהוצא היתר "לאחר החלת הליכי החקירה", המועד הרלוונטי לתיחום תקופת העבירה המיוחסת הוא מועד הוצאת ההיתר, ולא מועד החלת הליכי החקירה. בבחינת למעלה מן הצורך אציין כי הנאשמים לא טענו טענה קונקרטית לפיה הם אינם יודעים מתי הוצא היתר זה או אחר.

3. אני מקבל את טענת הנאשמים לפיה יש לחייב את המאשימה לפרט את הכיוון של החריגה הנטענת מקו בניין בשורה של סעיפים בכתב האישום (סעיף 5.7.1 לבקשה). המאשימה טוענת כי נתונים אלה יוצגו במהלך דיון ההוכחות וכי חומר החקירה מצוי אצל הנאשמים. בשני נימוקים אלה אין תשובה הולמת לטענה זו. נאשם זכאי לדעת מפני מה הוא מתגונן. המאשימה הצביעה בצדק על כך שמדובר בענייננו בכתב אישום חריג בהיקפו לתיק מסוגו (אורכו 11 עמודים). לא מדובר בכתב אישום המייחס חריגה אחת מקו בניין במבנה אחד; נטען בכתב האישום ל-8 חריגות לפחות מקווי בניין, ואי ציון כיוון החריגה הנטען בכל מבנה מטיל על הנאשמים מטלה מיותרת, לבדוק את היחס בין הבניה לבין קו הבניין בכל הכיוונים בשורה של מבנים, כאשר ייתכן ורובן של בדיקות אלה מיותר. גם אם כל חומר החקירה מצוי אצל הנאשמים ואיש מקצוע מטעמם יוכל להבין מהתשריטים והמסמכים האחרים שבו את כיווני החריגה הנטענים או רובם, לנאשמים זכות לדעת בקשר לכל מבנה, מאיזה קו בניין חורג המבנה. על כן המאשימה תפרט מאלו קווי בנין חורגת לטענתה הבניה בסעיפי כתב האישום המתוקן אשר צוינו בסעיף 5.7.1 לבקשה.

4. אני דוחה את טענת הנאשמים לפיה יש לחייב את המאשימה לפרט את היקפה של כל חריגה מקו בניין (סעיף 5.7.2 לבקשה). בשונה מהטענה בדבר כיוון חריגה מקו בניין, העדר פירוט ההיקף של החריגה הנטענת אינו עלול לגרום לנאשמים "לפספס" חריגה נטענת מבין עשרות כיווני חריגה אפשריים ולהימנע מלהתגונן בפניה כדבעי. העבירה הנטענת בענין זה היא בעצם החריגה מקו בנין; היקף החריגה, לעומת זאת, אינו חלק מיסודות העבירה הנטענת והוא ענין של מידת החומרה של נסיבות ביצוע העבירה, וככל שההיקף יוכח על ידי המאשימה, הוא הרלוונטי לשלב גזר הדין (ככל שיהיה שלב כזה).

5. אני דוחה את טענת הנאשמים בענין אי דיוק בקשר ליחס בין תכנית ג/בת/191 לבין תכנית אג/מק/בת/003/191, כי האחרונה כביכול ביטלה את הראשונה (סעיף 5.7.3 לבקשה). צודקת המאשימה כי באחרונה (בסעיף 7 לתקנון שלה) נקבע כי הוראותיה מתווספות להוראות הראשונה.

6. אני מקבל את טענת הנאשמים לפיה יש להוסיף לכתב האישום המתוקן, בו פירטה המאשימה שורה של תכניות מוצעות ומאושרות, ולפרט האם הותקנו תכניות נוספות לאחר תכנית אג/מק/בת/003/191 שיש בהן כדי להסדיר או לשנות מהאופי הפלילי של אלו מהמעשים הנטענים בכתב האישום המתוקן. המאשימה טוענת כי המועד הרלוונטי הוא מועד ביצוע העבירה ואין לחייבה לפרט תכניות מאוחרות יותר. דא עקא, עבירת השימוש היא עבירה מתמשכת, ולכן תקופת ביצוע עבירת שימוש בניגוד לתכנית עשויה להיות מושפעת מתכנית חדשה המתירה את השימוש, בבחינת מועד סיום השימוש בניגוד לתכנית (גם אם שימוש כזה ממשיך להוות עבירה כי הוא נעשה ללא היתר או בניגוד להיתר). יש נפקות גם למשך הזמן שבו עומד על תילו בניגוד לתכנית מבנה שנבנה בנקודת זמן בעבר, אך לא מדובר בתקופת ביצוע עבירת הבניה, אלא בנסיבה בדבר ניסיונות הנאשם לתקן את תוצאות העבירה בעבר וכיוצ"ב, השייכת לשלב גזר הדין.

7. אני מקבל את טענת הנאשמים לפיה יש לציין את מספר התכנית לפיה נטענת חריגה מקו בעניין בסעיפים 16.6 ו-18.7 לכתב האישום המתוקן. לכאורה, מדובר בתכנית המצוינת בסעיף בכתב האישום המתוקן שקודם לכל אחד מסעיפים אלה, אולם ענייננו במשפט פלילי ולנאשמים זכות לדעת, ולא אך לשער, במה הם מואשמים.

8. הנאשמים טוענים כי יש אין די בטענות בכתב האישום המתוקן לפיהן הנאשמים ביצעו "שינוי פני הקרקע" ו"אחסנה" ב"מרבית" המקרקעין, וכי יש להורות למאשימה לפרט את המיקום של "שינוי פני הקרקע" ושל "אחסנה" הנטענים (סעיף 5.10 לבקשה). כן טוענים הנאשמים כי אין די לציין כי שינוי פני הקרקע בוצע ב"בשלבים" החל משנת 2006, אלא, נוכח טענותיהם בענין התיישנות, יש לפרט את המועדים של כל שלב. לטענת המאשימה, צוינו בכתב האישום המתוקן מספרי גוש וחלקה בהם בוצעו שינוי פני הקרקע ואחסנה; דין המיקום והתקופה בקשר לכל חלקה להתברר בהוכחות; ושינוי פני הקרקע על ידי הנאשמים היה ממילא דינמי. אני מקבל את טענת הנאשמים. הנאשמים זכאים לדעת מפני מה הם מתגוננים, ונוכח טענתם שמדובר במעשים נטענים בחלקות בהיקפים של אלפי מ"ר, אני רואה לנכון להורות למאשימה לתקן את כתב האישום כך שיצוינו המיקומים של השינויים הנטענים לפני הקרקע ושל שטחי האחסנה, והמועד שבו כל אחד מהם בוצע (ניתן – ואולי פשוט יותר – לעשות זאת על דרך הפניה בכתב האישום שיתוקן שנית, למפה בה מוצגים השינויים והאחסנה, תוך תיחום כל שטח שינוי ואחסנה וציון התקופה הנטענת לגביו על גבי המפה).

9.אני דוחה את טענת הנאשמים לפיה יש להסיר מכתב האישום המתוקן את המילה "טבעית" בביטוי "שינוי פני הקרקע הטבעית". אמנם, כטענת הנאשמים, "טבעית" אינה חלק מיסודות העבירה, אולם ככל שאופי ה"טבעי" של הקרקע לפני השינוי יוכח, היא עשויה להיות רלוונטית לגזר הדין (ככל שיהיה כזה), במסגרת נסיבות ביצוע העבירה: בית המשפט אכן שוקל, בגזירת הדין בעבירות על דיני התכנון והבניה, נסיבות כגון אלה. למשל, דינן של הריסה ובניה מחדש, ללא היתר, של קיר שעמד גם קודם לכן, אינו בהכרח זהה לענין חומרת נסיבות העבירה, לדינו של קיר שנבנה בשטח בתולי (גם אם אינו שטח חקלאי או שמורת טבע).