תו"ב 15066-12-12 מדינת ישראל נ' עמותת קהילת יעקב ראשון לציון

ביום 18.11.15 ניתן גזר דין כנגד הנאשמת, וזאת לאחר שהנאשמת הורשעה, ביום 24.6.15 בהתאם להודאתה בעבירה של אי קיום צו בית משפט, עבירה לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה 1965 (להלן: "חוק התכנון והבניה").

במסגרת גזר הדין נגזר על הנאשמת קנס כספי בסך 5,000 ₪ אשר ישולם ב – 5 תשלומים וכן התחייבות בסך של 10,000 ₪ לפיה תמנע הנאשמת מלעבור את העבירה במשך 12 חודשים.

בדיון שהתקיים ביום 18.11.15, נוכח האפשרות כי תינתן החלטה בדבר הסמכת המשיבה לבצע את צו ההריסה בעצמה, עתר ב"כ הנאשמת כי תינתן לו ההזדמנות לשכנע את בית המשפט כי אין לבית המשפט הסמכות להסמיך את הועדה לבצע את צו ההריסה שעה שבמועד גזר הדין המקורי במסגרתו בא לעולם צו בית המשפט אשר הנאשמת הורשעה באי קיומו, לא נתבקש בית המשפט להסמיך את המאשימה לעשות כן.

טענות הנאשמת

1. לשון סעיף 205 (1) לחוק התכנון והבניה קובעת כי לבית המשפט סמכות להורות על הריסה של מבנה אשר נבנה ללא היתר או בסטיה מהיתר, מוגבלת לעת גזר הדין בלבד ומצב בו הרשיע את הנאשם בעבירה לפי סעיף 204 לחוק התכנון והבניה.

2. באופן זה, טוענת הנאשמת, כאשר מרשיע בית המשפט בכתב אישום שענייננו אי קיום צו בית המשפט, בעבירה לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבניה, הרי שלא קמה לו סמכות להוציא צו הריסה חדש וגם אין בסמכותו של בית המשפט לשנות את צו בית המשפט המקורי על דרך של הסמכת המאשימה, מקום שהדבר לא התבקש במקור.

3. נכון אמנם כי בעבירות שעניינן שימוש חורג, הרי שלצד אישום בעבירה של אי קיום צו בית משפט, יכולה המאשימה להאשים גם בעבירת המקור לפי סעיף 204. באופן זה ובמקרים בהם ירשיע בית המשפט גם בעבירה לפי סעיף זה, ככל הנראה תקום לבית המשפט הסמכות להורות כן.