תביעת כתובה ומזונות מן העיזבון

התביעה המוצגת לפנינו עניינה אלמנה התובעת את כתובתה ומזונותיה מעיזבון בעלה המנוח. תקציר השתלשלות האירועים והעובדות שהובילה לתביעה הם כדלהלן.

התובעת נישאה כדמו"י למנוח כ"ב אדר תשכ"ח (1968). לבני הזוג נולדו שלוש בנות. לאחר שהיה משבר בחיי הנישואין הצדדים נפרדו ולאחר שנים מספר חזרו לשלוםבית כשהם מתגוררים בדירת המגורים של בני הזוג, הרשומה על שם שני בני הזוג בחלקים שווים. בשנת 92 נפרדו שוב, והבעל הגיש תביעת גירושין בביה"ד האזורי בבאר שבע. במקביל הגישה האישה תביעה למזונות אישה. התיק נסגר בהעדר דיונים ללא גירושין, ומאידך גיסא, ביה"ד פסק מזונות בסך 500 ש"ח לחודש לטובת האישה. בסמוך לסגירת התיק עבר המנוח להתגורר עם בת זוג שהייתה הידועה בציבור שלו עד ליום מותו. ביום י"א בתשרי תש"ע (29.9.2009) הגיש המנוח בבי"ד זה תביעת גירושין חדשה נגד אשתו החוקית. גם תביעת גירושין זו לא הובילה לגירושיהם של בני הזוג. עוד בטרם נתקיימו דיונים כל שהם הבעל הלך לעולמו, ולכן התיק נסגר. הדיון שאמור היה להתקיים לפני ביה"ד ביום י"ד בסיון תש"ע (27.5.2010)נדחה בשל בקשת הבעל עקב מחלתו. המנוח ערך צוואה ובה הוא מקנה את עיזבונו לידועה בציבור שלו, לאחיו, ולשלוש בנותיו (להלן "הנתבעים").

ביום י"ז באב תש"ע (28.7.2010) נפטר המנוח. בין התובעת לנתבעים התנהלו דיונים משפטיים בנושאים שונים בערכאות שונות. לפני ביהמ"ש המחוזי התקיים דיון סביב חוקיות הצוואה עקב התנגדות שהגישה התובעת, האלמנה החוקית של המנוח, לקיום צוואתו. התנגדות זו הוסרה וביהמ"ש הוציא צו לקיום הצוואה כלשונה, כך שעיזבונו של המנוח הכולל גם את חלקו בדירת המגורים של התובעת הועבר לטובת הנתבעים. מאחר שלמנוח היו זכויות ממקום העבודה בקרן מבטחים, שעם פטירתו זיכו את אלמנתו בקצבת שארים, הגישה הידועה בציבור של המנוח תביעה כנגד קרן הפנסיה מבטחים לזכות בזכויות המוקנות לאלמנתו של המנוח, כמי שחיה עמו בשנות חייו האחרונות. מנגד טענה התובעת שלפנינו, שהיא זו שזכאית להיקרא אלמנתו. תביעה זו הוגשה לפני ביה"ד האזורי לעבודה. גם בתביעה זו במסגרת פסק דין ארוך ומנומק פסק ביה"ד האזורי לעבודה כי הזוכה בקצבת השארים של המנוח היא הידועה בציבור שלו ולא אלמנתו החוקית. להלן נתייחס לפסק דין זה ונאמר שאין בו כדי להשליך על התביעה שלפנינו. בד בבד, הנתבעים כמוטבים בצוואת המנוח והזוכים בעיזבונו הכולל את חלקו בדירת המגורים הגישו לביהמ"ש תביעה לפירוק שיתוף בנכס זה.

בסמוך להגשת תביעה זו לפירוק שיתוף הגישה לפנינו התובעת תביעה לכתובה ולמזונות מעיזבון המנוח. טענתה היסודית של התובעת היא שמאחר שהיא לא התגרשה מהמנוח, ולטענתה אף ביקשה כל הזמן לשקם את הזוגיות ביניהם, הרי כשנפטר המנוח היא הייתה בתזוגו הדתית והחוקית, ולכן היא זכאית לזכויות הנ"ל ככל אלמנת בעל בישראל. מנגד טוענים הנתבעים כי לתובעת ולמנוח לא היה כל קשר זוגי משנת 92 ולכן אין לראות בה את אלמנתו. לטענתן התובעת לא מימשה את פסק הדין למזונות, מה שמוכיח שהיא לא ראתה את עצמה כאשת המנוח. כמו כן בפועל התובעת גרה בדירה שמחציתה הייתה שייכת למנוח ועם פטירתו מחציתה שייכת לנתבעים מכוח הצו לקיום הצוואה, ובכל פרק זמן זה לא שילמה שכירות לנתבעים. עם סיום כתבי הסיכומים טוענים הנתבעים כי אין לביה"ד סמכות לדון בתביעה המוצגת לפנינו, ללא נימוק כל שהוא.

זהו תורף העובדות והטענות הנצרכות להכרעה.

א) נפתח ונאמר ששלילת הסמכות מביה"ד (כטענת הנתבעים) אין לה על מה להישען, ומוטב שלא הייתה נטענת כלל. סעיף 4 לחוק שיפוט בתי דין רבניים תשי"ג-1953 קובע מפורשות "הגישה אישה יהודיה לבית דין רבני תביעת מזונות, שלא אגב גירושין נגד אישה היהודי או נגד עיזבונו לא תישמע טענת הנתבע שאין לבית דין רבני שיפוט בעניין."

לגופה של תביעה, לדעתי ברמה העקרונית היה מקום לקבוע, שלאור הנסיבות שבתיק זה וככל המפורט להלן, התובעת רשאית להמשיך להתגורר בבית המשותף בו התגוררה טרם פטירת המנוח עד אחרית ימיה, וכמו כן התובעת זכאית לקבל מזונות מעיזבון המנוח עד לאחרית ימים ושנים ובלבד שלא נישאה לאחר או שהגישה תביעה למימוש הכתובה לאחר מועד החלטה זו.

אם התובעת תגיש תביעה למימוש כתובה, ביה"ד יזכה אותה בכתובתה בערך שייקבע בשעתו, ומשלב הגשת התביעה ואילך יבוטל פסק הדין למזונות מהעיזבון, וזכאותה להתגורר בבית שמחציתו שייך לעיזבון המנוח תיפסק.

אולם באופן מעשי בתיק שלפנינו, בהתחשב בספקות המועלים במהלך הנימוקים, ולאור העובדה שהתובעת מתפרנסת מקצבת המל"ל, לדעתי יש לפשר ולזכות את התובעת בזכות המגורים בדירה המשותפת בלבד (ובתנאים דלעיל), ולפטור את העיזבון והנתבעים מתשלום מזונות חודשיים. ואלו הם נימוקי ההחלטה.

ככלל, הנחת היסוד והמוצא לדיון בכתובה היא שאישה זכאית לממש את כתובתה עם גירושיה או עם פטירת בעלה, אלא אם נמצאו עילות להפסידה את כתובתה. נטל ההוכחה מוטל על המתנגד למימוש הכתובה, הבעל במקרה גירושין, והזוכים בעיזבון במקרה של פטירת הבעל. עיון בתיק הגירושין שפתח הבעל בשנת 2009 מלמד כי לא נמצאו טענות כלשהן המצדיקות להפסיד את האישה את כתובתה, לא בכתב התביעה ולא בפרוטוקולי הדיון בתביעה הנוכחית. יתרה מזו, בכתב התביעה משנת 2009 מצהיר הבעל המנוח שהוא ממשיך לשלם לה מזונות בסך 1500 ש"ח לחודש מרצונו החופשי ללא שחויב בכך. אילו הייתה לו עילה להפסידה כתובתה ולחייבה בגירושין, חזקה היא שלא היה משלם לה מזונות. הצהרה זו של הבעל נוגדת גם את טענת הנתבעים, שהתובעת לא מימשה את פסק הדין למזונות שניתן בשנת 1992. לאיזה צורך תתבע את מימושו של פסה"ד אם הבעל מעביר לה מידי חודש סך גבוה פי שלוש ממה שנפסק לטובתה? מכל  מקום לפנינו לא מצויה שום עילה להפסדת כתובה בפיו של המנוח. לפנינו לא הומצאו פרוטוקולי דיון משנת 1992, אבל יש להניח בוודאות שאם ביה"ד פסק מזונות לאישה, הרי שלא נמצאה בפיו של המנוח שום עילת גירושין המצדיקה את חיובה של האישה בקבלת גיטה, וכל שכן שאינה מפסידה כתובתה. אדרבה, מההתנהלות התיק דאז, שנסגר בהעדר פעילות, מסתבר לומר שההתרחשות הייתה שלאחר שראה המנוח שאשתו עומדת בסירובה להתגרש ממנו (ללא עילות מוצדקות לדרישתו) קנה את חירותו הזוגית (לחיות בפועל עם אישה אחרת) על ידי זה שהשאיר ביד אשתו החוקית את כל זכויותיה, ובכלל זה מזונות ומדור. אילו גם את הזכויות הללו היה מבקש לקחת ממנה יש להניח שביה"ד היה מזכה את האישה ומחייב אותו בהענקת כל זכויותיה. כך שהתביעה לתשלום דמי שכירות עבור תקופת הפירוד שבפי הנתבעים אין לה מקום כלל. אילו הבעל המנוח לא היה מאפשר לה להתגורר בדירתו, הרי שביה"ד היה מחייבו לעשות זאת ככל אישה הזכאית למדור משל בעלה. מכל  מקום, לדעתי ברור שהבעל בעצמו היה מודע לכך שמעשיו אינם מצדיקים את איבוד זכויותיה של האישה, ולכן מרגע שראה שהאישה מתנגדת למהלך, מצא לעצמו דרך אחרת לממש את רצונותיו. הוא בפועל יחיה עם אחרת ומאידך גיסא ישאיר לאשתו החוקית את כל זכויותיה. בתמצית נוכל לומר שגם בעיני הבעל המנוח הכתובה, שבה התחייב במעמד נישואיו על כל שלל חיוביה, עמדה בעינה כל זמן שלא התגרש מאשתו בג"פ כדמו"י.

גם המשך ההתרחשויות מתפרש באופן שכזה. לאחר שהמנוח חלה במחלה קשה ביקש להסדיר את חלוקת עיזבונו לאחר פטירתו. אחת הדרכים לשלול זכויות מאשתו החוקית הייתה להתגרש ממנה, ולכן לאחר פסק זמן של שמונהעשרה שנה מפתיחת תיק הגירושין בפעם הראשונה, כשהוא חי בפירוד מאשתו החוקית וחי את חייו עם אישה אחרת, נזכר פתאום שהוא צריך להתגרש מאשתו החוקית. לדעתי, ברור שהמגמה המרכזית בפתיחת התיק הייתה כדי לשלול זכויות מאשתו החוקית (כיורשתו על פי החוק האזרחי) ולהעבירם לאחרים (דבר שיכול להיות לגיטימי, ובתנאי שזה מלווה בעילות מתאימות), ולא כדי למסד את חייו עם הידועה בציבור כדת משה וישראל בחופה וקידושין. את היותו חולה במחלה קשה מבליט המנוח בכתב התביעה בשנת 2009. לאחר שמחלתו החריפה וחשש המנוח שלא יגיע למימוש הגירושין בפועל, בחר בדרך אחרת והיא כתיבת צוואה שבה הוא שולל מאשתו החוקית את עיזבונו ומעבירו לאחרים. (הדיון האחרון בתביעת הגירושין היה צריך להתקיים ביום י"ד בסיון תש"ע (27.5.2010). כאמור לעיל, דיון זה נדחה לבקשת הבעל בשל מצבו הרפואי. כתיבת הצוואה הייתה ביום י"א בסיון תש"ע (24.5.2010)). מעתה נוכל לומר, שאמנם מבחינת הבעלות החוקית על העיזבון השיגה הצוואה את מטרתה, ואכן הבעלות על העיזבון נשללה מאשתו החוקית (ראוי לציין, שעל פי ההלכה בלאו הכי אין האישה יורשת את בעלה), אבל מאחר שבפועל המנוח לא התגרש מאשתו החוקית הרי שכל זכויותיה כאלמנתו בעינן עמדות. הלכה פסוקה היא "האומר לא תיזון אלמנתי מנכסיי אין שומעין לו" (שו"ע אבהע"ז סי' צ"ג סעי' ב). כך למשל בצוואה יכול אדם לנשל את ילדיו מעיזבונו, אבל את הוצאות הקבורה לא יוכל להטיל על אחרים. זכויות האלמנה במזונות הן תולדה של המחויבות של הבעל בשעת נישואיהם. זכויות אלו אינן תלויות ברצונו של המוריש. הן חלק מהמחויבויות שנוצרות עם הנישואין.

ב) ב"כ הנתבעים העלתה לפנינו טענה שחזרה ונשנתה על ידה, שיש לדחות את התביעה על סמך קביעתן של ערכאות אחרות. לטענתה, התביעה כולה מתבססת על הגדרת התובעת כאלמנת המנוח, ומכאן התביעה לזכויות מעיזבונו. הגדרה זו נדונה זה מכבר בערכאות שיפוט אחרות במסגרת הליכים אחרים. לדבריה, מאחר שבערכאות השיפוט האחרות טענה זו נדחתה, אין לביה"ד לשוב ולדון בטענה זו, ובפרט שהביסוס והנימוקים לטענה זו שמציגה התובעת לפנינו הם אותו ביסוס ואותם נימוקים שהציגה כבר לפני בית המשפט, ובית המשפט לא ראה לנכון לקבלם.

בית הדין אינו מקבל טענה זו כלל. אני מניח שהנימוק לכך ידוע גם לב"כ הנתבעים. ההתדיינות שהתקיימה לפני הערכאות האחרות התייחסה לתביעות אחרות שאמנם גם בהליכים ההם נדרש בית המשפט לשאלת הגדרת התובעת כאלמנת המנוח, אבל ההתייחסות הייתה לשאלות ספציפיות אחרות שבאו לפתחו. אין להקיש מההכרעות ההן לנידון שלפנינו.

הגדרת אלמנה לדיני קצבת שארים שנידונה לפני ביה"ד לעבודה היא פועל יוצא של המשמעות שניתנת לכך במסגרת חוזה ההתקשרות של העובד עם קרן הפנסיה, עם קרנות אחרות ועם קופות הגמל כמפורט בפסק הדין של ביהמ"ש בהקשר זה. כמו כן הגדרת אלמנה לדיני הירושה הנהוגים על פי החוק במדינת ישראל היא פועל יוצא של הפרשנות שתינתן להוראות החוק. ניתן להניח שזה מה שנידון לפני בית המשפט לענייני משפחה בנוגע לקיום הצוואה של המנוח, אם אכן נידונה שם שאלה זו. (לא הוצגו לפני ביה"ד פרוטוקולי דיון או מסמכים שיכולים להצביע על כך). לפיכך אין בהכרעות שניתנו במסגרות הללו כדי לקבוע עמדה משפטית בנוגע להגדרת התובעת כאלמנת המנוח לעניין הזכויות שנתבעו לפנינו. לא רק בנוגע לתביעת הכתובה שזהו נושא בעל סמכות ייחודית של בית הדין הרבני, אלא גם בנוגע לתביעת המזונות שהונחה לפנינו, אין להקיש מההכרעות שניתנו בסוגיות קצבת השארים ותוקפה של צוואת המנוח, לנידון שלפנינו. כל סוגיה וההגדרות שלה.

לא עלה על דעת מאן דהוא (ואף לא הנתבעים וב"כ) לומר, שמאחר שהתובעת חיה בפועל בפירוד רב שנים מהמנוח ואף לא ניהלה עמו משק בית משותף, הרי שפקעו להם הנישואין החוקיים כדמו"י. כל זמן שלא פקעו נישואיה של התובעת עם המנוח בג"פ כדמו"י, האישה לא הייתה יכולה להינשא לאחר, ואף המנוח לא יכול היה לשאת אחרת. לא בכדי המנוח לא מיסד את חייו עם הידועה בציבור במסגרת נישואין חוקיים. אילו היה מבקש לעשות כן, היה צפוי להיות נתון תחת הליך פלילי. ובכן, הדבר פשוט שההחלטות השיפוטיות שניתנו במסגרת ההליכים האחרים אין בהן במסגרת הפרוצדורות השיפוטיות כדי לכבול את בית הדין מלדון לפי שיקול דעתו בתביעה המונחת לפניו.

יתרה מזו, מתוך החומר המצוי לפנינו עולה שאף המנוח התייחס לתובעת כאל אשתו החוקית על אף הפירוד הרב שביניהם, לפחות בכל הנוגע לזכויותיה כאשתו. המנוח שילם לתובעת מזונות אישה במשך כעשרים שנה על אף הפירוד. התובע הצהיר על כך בכתב התביעה לגירושין משנת 2009 שהוזכר לעיל. התובע הוסיף על תשלום זה: אף על פי שפסק הדין שבו חויב לשלם מזונות אישה מתאריך 02.04.92 קובע סך של 500 ש"ח, המנוח לפי הצהרתו שילם 1500 ש"ח מידי חודש.

כך גם ביחס למגורי התובעת. התובעת המשיכה להתגורר בדירה שמחציתה רשומה על שם המנוח כשהוא משלם את המשכנתא במלואה. עד לשנת 2009 בה הגיש תביעה לפירוק שיתוף, כפי המצוי לפנינו, לא הוגשה תביעה כל שהיא להפסקת נוהל משונה זה לטענת הנתבעים. לדעתנו ברור שהמנוח, אשר חי את חייו במהלך כל תקופת הפירוד עם הידועה בציבור (ובכך שהשקיט את צימאונו לחיות עם אישה שבה הוא חפץ יותר), בחר במודע ולא מתוך אילוץ להמשיך וליתן לאשתו החוקית, שהיא אם בנותיו, את המגיע לה ולא לפגוע בזכויותיה הכספיות. זאת אומרת, המנוח ראה בזכויות שאותן מקבלת התובעת כאשתו זכויות לגיטימיות לכל דבר.

לפיכך טענת ב"כ הנתבעים שאין להכיר בתובעת כאלמנת המנוח לעניין זכויותיה, נדחית על ידינו מכול וכול.

ג) אולם לא כל אלמנה זכאית לזכויות הכתובה, כמו שלא כל אישה נשואה שמתגרשת זכאית לקבל את כתובתה, ובכלל זה כל הזכויות הקרויות "תנאי כתובה". במה שנוגע לתביעה שלפנינו, בכלל זה גם מזונות ומדור אלמנה, קיימות כמה עילות בהלכה המצדיקות להפסיד את הכתובה. עיון בכתב התביעה לגירושין שהגיש המנוח מתאריך 29.09.09 אינו מעלה כי מצויה עילה כל שהיא המצדיקה להפסיד את האישה את כתובתה. מהעובדה שביה"ד קמא, שדן בתביעת הגירושין משנת 92, סגר את התיק, ומאידך גיסא פסק לחייב את המנוח במזונות אישה, יש להניח בוודאות, שלא הוצגה לפניו עילה המצדיקה את גירושי האישה, שבדרך כלל גוררת אחריה את הפסדת כתובתה ואת הפסדת מזונותיה כאשתו.