תביעת התובע נגד הנתבע ובה עותר התובע לחייב את הנתבע לשלם לו את הסכום שנצבר בכרטיס הנהלת החשבונות של הנתבע שהתנהל אצל התובע

השתלשלות העניינים עד הלום

1. ביום 13.5.1998 נתן סגן הנשיא כב' השופט א. אסא את פסק דינו בתביעת התובע נגד
הנתבע, ובו הוא חייב את הנתבע לשלם לתובע סך 80,000 ש"ח )ושכ"ט והוצאות(. התובע ערער
על פסק הדין לבית המשפט העליון. ביום 21.5.2000 ניתן פסק הדין בבית המשפט העליון,
וכה נאמר בו, בין היתר:

"פסק דינו של בית המשפט המחוזי אינו מנומק לגבי קביעותיו, המסתמכות על הראיות ואינו
יכול לעמוד לאחר שלהנמקתו להפחתת הסכומים שהיה אמור לפסוק אין תימוכין בדין.

פסק הדין יעמוד איפוא בתקפו, לאחר שהמשיב לא ערער עליו, אך אנו מחזירים את הענין
לבית המשפט המחוזי על מנת שיתן פסק דין חדש לגבי עודף התביעה על יסוד הראיות..."

2. כב' השופט אסא פרש לגמלאות, והתיק הובא בפניי על מנת שאפסוק את הדין, כמצוות בית
המשפט העליון.

לאחר ששמעתי את עמדת בעלי הדין באשר לדרך בה יש ללכת לפי שהיתווה בית המשפט העליון
באתי לכלל החלטה, כי אוכל לפסוק את הדין לגבי עודף התביעה - בהסתמך על מסכת הראיה
שהובאה בפני כב' השופט אסא, ובלא שאשמע עוד ראיות.

רקע: מהולדת הסכסוך ועד הגשת התביעה ופסק הדין שניתן בה

3. התובע הוא מושב, והוא מאוגד כאגודה שיתופית. הנתבע הוא חבר במושב-התובע. בתחילת
שנות השמונים של המאה העשרים החל מתגלע סכסוך בין הנתבע לתובע, וזה הרקע לסכסוך:

עיקר עיסוקו של הנתבע היה בגידול פטמים. גידול הפטמים נעשה לפי שני סוגי מכסות