תביעת הגירושין הינה כנה ולבית הדין הרבני הסמכות לדון בה

ה ח ל ט ה

זוהי החלטת ביניים לענין סמכותו של בית הדין לדון בעניינים שנכרכו בתביעת הבעל לגירושין.

הבעל הגיש תביעה לגירושין, אליה כרך את פירוק השיתוף ברכוש המשותף, משמורת הילד, מזונותיו ומזונות האשה.

בדיון שנערך בביה"ד ביום א', ל' אדר א' תשס"ג 4.3.03, לא הופיעו האשה ובא-כוחה, בטענה שהאשה חולה ולא יכולה להגיע לדיון,  וזאת לאחר שהתאריך הקודם נדחה לבקשתם.

בענין זה נתן ביה"ד החלטתו ביום הדיון ונתקבלה תגובת ב"כ האשה, וענין החיוב בהוצאות יידון בדיון נפרד.

בדיון טען ב"כ הבעל, כי האשה אינה חולה והסיבה שהאשה לא הגיעה לביה"ד, נובעת מ"מרוץ הסמכויות", מאחר והאשה בקשה לדון בעניינים שנכרכו בגירושין בבית המשפט, שם נפתח התיק אחרי שהתביעה שבפני בית הדין הוגשה כבר קודם לכן. ב"כ הבעל הוסיף, כי לאור פסיקה חדשה של בית המשפט העליון, חושש הצד שכנגד, שאם בית הדין יחליט בנושא הסמכות, יימנע בית המשפט מלדון בנושא זה. ב"כ הבעל ביקש שביה"ד יתן הכרעתו בענין הסמכות בהיעדר האשה, מאחר ואי-הופעתה ואי-הופעת בא-כוחה, הינם שלא באישור בית הדין, וממילא שלא כדין.

אמנם כן, בהזמנה שהומצאה לאשה בקשר לדיון, הותרתה האשה שאם היא לא תופיע לדיון, עלול בית הדין לדון שלא בפניה. לכן, התקיים הדיון במועדו, בהיעדר האשה ובהיעדר בא-כוחה, אשר לא קיבל היתר להיעדר מן הדיון. עם זאת, וכדי לא לשלול לגמרי מן האשה את זכות השימוע, בית הדין איפשר לאשה ובא-כוחה להגיב לטענות הבעל ובא-כוחו. התגובה הוגשה ביום ו' אדר ב' תשס"ג (10.3.03). בצעד חריג אושר לב"כ האשה להופיע בפני ביה"ד, במעמד צד אחד, כדי שיטען אף בע"פ את טענותיו לענין סמכות בית הדין בעניינים שנכרכו בגירושין. טענות ב"כ האשה נרשמו בפרוטוקול בית הדין, וכסיכום להם, הוא הגיש העתק מכתב טענותיו בענין זה, אשר הוגש לבית המשפט.

אומר מיד, כי דבריו של ב"כ האשה, שסבר, לטענתו, כי די באישור הרפואי שהומצא על ידו, בכדי לדחות את הדיון, אינם מקובלים עלי לחלוטין. קודם לכן, כבר התבקש בית הדין לדחות מועדים שהיו קבועים לדיון, ובית הדין נעתר לכך בהחלטה מפורשת. בפעם הנוכחית, לאור בקשת העבר, ולאור אופי האישור שצורף לבקשת הדחיה, לא מצא בית הדין הצדקה לדחיה, ונדרש אישור שיהיה תקף מבחינה משפטית, בהתאם לנוסח המקובל ע"פ פקודת הראיות. אישור כזה לא הומצא. למיצער, אף אם סיבות רפואיות מנעו את התייצבותה של האשה, היה על בא-כוחה להופיע בעצמו לישיבה שנקבעה. כל עורך-דין מתחיל יודע, שאין להיעדר מישיבה אליה הוזמן כדין, כל עוד לא שוחרר מהופעה על ידי בית המשפט או בית הדין.

בנסיבות אלו, אכן נראה לבית הדין כי היעדרות האשה ובא-כוחה מן הדיון, נועדה כדי לסכל את הדיון, על מנת שבית הדין לא ידון ולא יכריע ביחס לסמכותו לדון בנושאים שנכרכו בגירושין.

דומני, שמקרה זה מאפיין באופן ברור את החשש שהובע לאחרונה, בפסק הדין שניתן ב-בג"ץ 8497/00,   אירה פייג-פלמן נ' ג'אורג' פלמן ואח' (טרם פורסם), לפיו, לצד "מרוץ הסמכויות" שבין בתי הדין לבתי המשפט, עלולה להתפתח תופעה חדשה של "מרוץ החלטות". הגישה לפיה ההכרעה הראשונה בזמן לעניין הסמכות תחייב את הערכאה האחרת, עלולה לגרום לתכסיסנות פסולה מצד בעלי-הדין בנוגע למועדי הדיונים בשתי הערכאות, שכן כל אחד מבני-הזוג ינסה להקדים את האחר בקבלת הכרעה לעניין הסמכות מן הערכאה בה בחר להגיש את תביעתו. מרוץ כזה, עלול גם לפגום ברמת הדיונים ובאיכות ההנמקה של ההכרעה בשאלת הסמכות, נוכח הרצון לזרז את מסירת ההחלטה בעניין. בית המשפט סבר, כי השלכות אלה אינן רצויות.

על משקל האימרה "עילה בת-עוולה לא תצמיח זכות תביעה", ועל מנת להביע באופן ברור את מורת רוחו של בית הדין מהתכסיסנות הפסולה שננקטה במקרה זה, נראה לי כראוי והוגן, שבית הדין יחליט כבר עתה, במסגרת החלטה זו, בבקשת ב"כ הבעל ליתן החלטת ביניים ביחס לסמכות בית הדין לדון בעניינים שנכרכו בגירושין.

אך קודם אייחד מספר מלים לעצם סמכותו של בית הדין ליתן החלטה זו, במותב של דיין אחד בלבד. לפני כעשור שנים תוקן חוק הדיינים התשט"ו-1955, ולסעיף 8 בו הוספה פיסקה:

"(ה1) בבית הדין הרבני הגדול ובבית הדין הרבני האזורי, במשפטים בהם הוא דן בשלושה, תהא ליושב ראש בית הדין, על אף האמור בסעיפים קטנים (ב) ו-(ה), הסמכות לדון לבדו בבקשות לצווי ביניים, לצווים זמניים ולהחלטות ביניים אחרות וכן בענייני סדר ומינהל, ורשאי הוא להסמיך לדון בעניינים כאמור חבר אחר של בית-הדין."

כלומר, בשונה מן המצב שקדם לתיקון זה, הסמיך המחוקק את בית הדין הרבני ליתן, בין היתר, החלטות ביניים במותב של אב-בית-הדין בלבד, או של חבר אחר של בית-הדין, שהוסמך על ידו.

וכאן נשאלת השאלה, האם נושא סמכותו של בית הדין לדון בענין כלשהו, הינו בגדר "בקשת ביניים", כך שיכול הוא להיות מושא ל"החלטת ביניים", שהינה בסמכותו של אב-בית-הדין.

לדעתי, התשובה לשאלה זו הינה בת שני פנים. משמעותה של החלטת ביניים היא, שהחלטה זו אינה גומרת את הדיון בתובענות התלויות ועומדות בפני בית הדין. החלטת ביניים היא, בדרך כלל, החלטה דיונית, כאשר לאחר מכן עוד עתיד בית הדין להמשיך לדון בתובענות שבפניו וליתן בהם פסק-דין סופי. לעומת זאת, כאשר מדובר בהחלטה אשר גומרת את הדיון באופן שלא יינתן עוד פסק דין בתובענה, גם אם ייקרא לה "החלטה", או כל שם אחר, לא ניתן לומר שזוהי "החלטת ביניים" כמשמעותה בסעיף 8(ה1) הנ"ל לחוק הדיינים.

לפיכך, אילו, לאחר ששמעתי את טיעוני ב"כ הצדדים ועיינתי בכל החומר שבתיקי ביה"ד, היה נראה לי, על פני הדברים, שראוי להחליט באופן גורף, כי אין סמכות לבית הדין לדון בעניינים שנכרכו בגירושין, היתה זו בגדר החלטה סופית, והיה עלי להעביר את ההכרעה בנושא למותב של שלשה דיינים.

מאחר ונחה דעתי, שיש סמכות לבית הדין לדון בעניינים שנכרכו בתביעת הגירושין, ונימוקיי לכך אפרט להלן, הרי שעדיין ב"החלטת ביניים" עסקינן. בתוקף סמכותי כיושב ראש בית הדין, הנני מוסמך, איפוא, ליתן החלטה זו.