תביעת גירושין ובקשה לצמצם למִצער את זכות האישה למדור

 הנדון: תביעת גירושין ובקשה לצמצם למִצער את זכות האישה למדור

בתאריך ו' שבט תשע"ה פסק בית הדין האזורי בתביעת הבעל לחייב ולכוף את האישה שתקבל גט ממנו ואלו מסקנות פסק הדין:

"לאור האמור לעיל, מחליט ביה"ד ברוב דעות כדלהלן:

א.       תביעת הבעל לגירושין נדחית, ועל כן אין כל מקום למתן החלטות בתביעה הרכושית במצב הנוכחי.

ב.       אם חפץ הבעל בגירושין, עליו לרצות את אשתו בכל דרך שהיא לקבל את גטה.

ג.       על ב"כ האישה לפעול לשכנע את מרשתו שתיאות לקבל את גטה תוך שתגיש לביה"ד הצעה לפיצוי כספי שיניח את דעתה.

ד.     על אף האמור, מאחר וגם האישה מודעת למצב הנתון – שהסיכויים קלושים שהבעל יחזור אליה לחיים משותפים, על כן מומלץ לה לקבל את הצעת ביה"ד שהאישה תקבל 80% מהדירה והבעל 20%, ויתגרשו בג"פ, או להגיע להסכמה אחרת ולסיים את הפרק הכואב הזה גם מבחינתה.

לדעת המיעוט: אין פני הצדדים לשלום ואין מקום לשלו"ב. וכיוון שהצדדים פרודים עשר שנים, יש לחייב את שאינו רוצה להתגרש ועל האישה לקבל גטה, ואם לא תאבה – יטיל ביה"ד עליה מגבלות כחוק.

והלכה כדעת הרוב."

על פסק דין זה הגיש הבעל ערעור ולו שלוש טענות נגד פסק הדין:

א.   הבעל טען בכתב הערעור וכן בדיון בערעור כי האישה עשתה מעשים שמחמתם היא חייבת להתגרש (בדיון טען הבעל שהאישה מזנה תחתיו). נציין שבדיון הכחישה האישה את טענותיו.

ב.   הואיל והצדדים גרים בנפרד שתים־עשרה שנה והבעל חי עם אישה זרה כל אותה תקופה ויש לו ממנה שני ילדים, ודאי שלא יחזור לחיות עם אשתו ולכן צריך לחייב ולכוף אותה להתגרש.

ג.    אף אם בית הדין ידחה את תביעתו להתגרש, מכל מקום האישה גרה בבית גדול, 300 מ"ר שטחו, נוסף על כך סביב לבית יש שלושה דונם אדמה, ולכן אף אם ייקבע שהוא חייב במדורה – אין הוא חייב לספק לה מדור כל כך גדול עם שלושה דונם אדמה מסביב.

א. טענת הבעל לפיה אשתו עשתה מעשים המחייבים אותה בקבלת גט

לגבי טענתו הראשונה של הבעל: בית הדין האזורי לא התייחס לטענתו, גם דעת המיעוט לא נתנה להאשמה זו משקל, כנראה הבעל לא הוכיח דבר לעניין האשמות אלו.

ב. טענת הבעל לפיה יש לחייב את האישה בגט בגלל הפירוד הממושך

לגבי טענתו השנייה: עברנו על דברי בית הדין האזורי שהאריך מאוד בעניין זה, ומה שכתבו הדיינים בדעת הרוב הוא אמת לאמִתה של תורה ולא צריך להאריך עוד בעניין זה.

ברם, הדיין שבדעת המיעוט סמך לחייב את האישה להתגרש מחמת דברי רבנו ירוחם בשם רבו, וביאר את דברי רבנו ירוחם שאם אין סיכוי לשלום בית כופין את הצדדים להתגרש. הדיינים בדעת הרוב האריכו בטוב טעם ודעת ודחו דבריו, וכתבו שעל מקרה כשלנו לא אמר רבנו ירוחם את דבריו. ודבריהם נכונים, שעל מקרה שבעל עזב את אשתו לטובת אישה אחרת, והיא מבקשת שבעלה יחזור אליה, לא אמר רבנו ירוחם שיכופו את האישה שתקבל גט.

ברם הדיינים התקשו מה מקור דינו של רבנו ירוחם ומה טעם דבריו, לכן אביא דבריו ואבארם.