תביעת אב לפיצוי מגרושתו בשל תלונות שהגישה כנגדו במשטרה על עבירות אלימות ומין שלטענתה ביצע בילדיהם

האם יש לחייב הנתבעת לפצות את התובע בתשלום כספי בשל תלונות במשטרה שהגישה בגין אלימות פיזית (כלפי בנם הקטין פלוני) ומינית (כלפי בתם הקטנה פלונית) - תלונות שנסגרו האחת מחוסר ראיות והשנייה מחוסר אשמה?

האם צריך לחול שינוי בתשובה כאשר השיח עובר משדה העוולה הפרטנית (איסור לשון הרע) לשדה עוולת המסגרת (רשלנות)?

א.        הצדדים:

1.         התובע והנתבעת, שניהם יהודים, אזרחי ישראל, אשר נישאו זל"ז ביום 19/8/199הביאו לעולם 3 ילדים משותפים, והתגרשו זו מזה ביום 20/10/2010.

2.         כאמור לצדדים, 3 ילדים קטינים המוחזקים ומתגוררים כולם עם האם בהתאם לפסק דין שניתן בתיק נפרד והקובע את משמורתם אצלה. בנם הבכור של הצדדים: פלוני הוא יליד 5/7/2013 וכיום בגיל 10 שנים וחצי בקירוב, אלמוני הוא יליד 13/2/2006 והוא בגיל 8 שנים ואילו פלונית ילידת 13/12/2007 והיא בגיל 6 שנים כיום (להלן : " הקטינים" או לפי שמותיהם הפרטיים " פלוני", " אלמוני" ו" פלונית").

ב.         טענות התביעה:

3.         התובע טוען בכתב תביעתו, כי הנתבעת נוקטת בתחבולות שונות, לרבות בתלונות שווא במשטרה המייחסות אלימות לתובע כלפי ילדיו הקטינים והכל כדי לחבל בהסדרי הקשר בינו לבין ילדיו הקטינים.

4.         התובע טוען, כי ביום 24/9/08 עזבה הנתבעת את דירת הצדדים בעיר *** לאחר שרוקנה אותה מתכולתה והעתיקה עמה את מקום מגורי הילדים לעיר ***. לדבריו, לקראת מועד הדיון הראשון בבית משפט זה בעניין הסדרי המפגשים (29/1/2009) הגישה התובעת תלונת שווא במשטרה כנגדו בגין אלימות פיזית כלפי הבן פלוני. תלונה זו נסגרה ללא שהוגש כתב אישום כנגד התובע. מאוחר יותר ובסוף שנת 2009, הורה בית המשפט לנתבעת להביא הקטינים להסדרי מפגשים בביתם ב*** ומשהנתבעת לא ניאותה למלא אחר החלטות שיפוטיות, הגיש התובע כנגדה בקשת צו לפי פק' ביזיון בית משפט. כאשר הנתבעת נשאלה מדוע אינה ממלאת אחר הצו השיבה היא כי התובע פגע מינית בבתם הקטינה בת השנתיים.

5.         התובע טוען, כי שתי התלונות שהוגשו במשטרה על ידי התובעת הינן תלונות כוזבות ואין כל אמת מאחוריהן. לדבריו התלונות שימשו כלי שרת בידי הנתבעת על מנת שלא לאפשר לתובע לפגוש בילדים בניגוד להמלצות גורמי הרווחה.

6.         לטענת התובע, הגשת התלונות במשטרה כנגדו מהווה פרסום לשון הרע בניגוד לחוק איסור לשון הרע והדבר נעשה בחוסר תם לב, במכוון ובזדון כדי לפגוע בתובע, כאשר הנתבעת יודעת שהאמור בתלונות אינו אמת.

7.         התובע טוען, כי נגרמו לו נזקים בשל תלונות הסרק, בראש ובראשונה ביטול מפגשים עם ילדיו ו/או העברת המפגשים למרכז קשר ולא פחות חשוב, פגיעה קשה בתדמיתו ובשמו הטוב בקהילה.

ג.         טענות הנתבעת:

8.         הנתבעת מבקשת להדוף התביעה על הסף. לשיטתה, כלל לא התקיים היסוד של "פרסום" שעה שכל שעשתה הוא מסירת חשדותיה למשטרה לשם ביצוע חקירה ומדובר בחוות דיווח על פי דין.

9.         הנתבעת טוענת, כי נסה מביתה עם הילדים על רקע אלימות קשה שנקט כנגדה התובע במהלך הנישואין וכי יש לראות התנהלותה כחלק ממכלול הסכסוך.

10.        הנתבעת טוענת לתחולת הגנת סעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה- 1965, קרי כי מסרה ידיעות לרשות מוסמכת ועשתה כן בתם לב, כאשר היא האמינה ועודה מאמינה בצדקת התלונות.

11.        הנתבעת מכחישה מכל וכל הנזקים הנטענים לתובע וטוענת, כי הגישה התלונות במשטרה באופן חסוי ודיסקרטי ביותר ונזהרה שלא לפרסם ברבים דבר קיומן של התלונות או ההליכים.

12.        הנתבעת טוענת, כי אין כל קשר בין סדרי המפגשים והקשר בין התובע לבין ילדיו הקטינים וכי היא פעלה לפי הנחיות העו"ס לסדרי דין ואילו התובע היה זה שהפר הוראותיהן.

13.        הנתבעת מוסיפה, כי התובע מורגל בהגשת תביעות ובהתדיינות משפטית והתביעה הנוכחית אינה אלא ניסיון נוסף למרר את חייה ולבוא עמה חשבון על כך שהעזה לעזבו עם הילדים.

ד.         מתווה נורמטיבי: