תביעה שהנתבעת מסכימה לה ואין בבירור עילותיה אלא ביזוי והכפשה

א.         לפנינו הודעת ערעור מטעמו של האיש, להלן המערער, ותשובה לה של האישה, להלן המשיבה.

התיק שנפתח ושבעבורו שולמה האגרה – עניינו "גירושין", ואכן הודעת הערעור פותחת בנושא זה, אך עם זאת חלקים נכבדים ממנה – ואפשר שכל תכלית הנטען בה – עניינם ברכוש ולא בגירושין.

לאחר העיון בדברי הצדדים ובתיק בית דין קמא עליי לקבוע כי דינו של ערעור זה להידחות על הסף, אף כי אפשר שעומדת למערער זכות להגיש ערעור אחר, בענייני הרכוש, והכול כפי שייאמר להלן.

מן העיון בחומר דלעיל עולה כי עובדות מוסכמות הן כי המערער תבע גירושין, כי המשיבה הסכימה ועודה מסכימה להתגרש ממנו וכי הסיבה לאי־סידורו של הגט היא המשך מגורי הצדדים יחד. המערער מלין על כי לא ניתן "פסק דין לגירושין" למרות האמור בדבר הסכמת הצדדים להתגרש ולמרות הטענות שהוא מפנה כלפי המשיבה, טענות שלדעתו מצדיקות פסק דין המחייב אותה בקבלת הגט.

המערער גם מלין כלפי קביעותיו של בית דין קמא בנוגע לעילות הגירושין הנטענות וכן על קביעתו של בית הדין כי לא היה צידוק לקיים דיון בעניינן נוכח הסכמת המשיבה לגירושין (ואף שלמעשה נעתר בית הדין לקיים דיון בעניין זה נוכח הטענות כי יש לעילות הנטענות השלכה על מועד הקרע).

ברם עלינו להבהיר כמה מושכלות יסוד שדומה כי נעלמו מעיני האיש:

1. ערכאה שיפוטית אינה מצווה לקיים דיונים אקדמאיים ותיאורטיים אלא להכריע לגופה של תביעה המוגשת לפתחה. היה כי התייתרה ההכרעה או התייתר הצורך לקיים דיוני הוכחות לשם מתן ההכרעה – אין מקום לקיום הדיון. אין אולם המשפט נועד לאפשר לבעל דין – אף אם נניח כי צודק הוא בטענותיו – לשטוח טענות ולהוכיח הוכחות נעדרות נפקות משפטית, אך משום שחפץ הוא להוכיח (הפעם במובן של "תוכחה" ולאו דווקא של "הוכחה") את שכנגדו על העוולות שאותן הוא מייחס לו ולהכלימו. הליך שיפוטי נועד לבירור טענות וראיות כדי לגזור מהן נפקויות, ובמקרה הצורך אף סנקציות, שיש להן יסוד בחוק או – במקרה של בית הדין הרבני – בהלכה ובהתאם לסמכות שבחוק, לא כדי לגזור מהן או להשתמש בעצם קיום הדיון בהן כדי 'למרוח בזפת ובנוצות' את הצד שנגדו מעלות אותן טענות. וכבר אמרתי בהחלטתי מיום ג' בכסלו התשפ"א (19.11.20) בתיק 1185575/1 (פורסם):‏‏

[...] הטענות בדבר בגידתה של המערערת בו, שאף אם נניח שנכונות הן – ואיננו קובעים כך [...] אינן רלוונטיות לנידון [...] דומה שכל עצמה של טענה זו, בהקשר הנוכחי, לא באה אלא כדי להבאיש את ריחה של המערערת ולבזותה [...] מתוך התבוססותו של המשיב שוב ושוב במי אפסיים אלה עולה הרושם כי אכן הוא מצידו חש וסבר כי התנהגותה הקלוקלת של המערערת מצדיקה 'להעניש' אותה [...] חובתנו אפוא לומר לו: לא זו הדרך ולא זו העיר, המערערת – אם חטאה – תיתן את הדין לפני אדון כול, או תשוב בתשובה ככל פרטיה ודקדוקיה. כך על מעשה זה וכך על כל מעשה, כך היא וכל כל אדם, ובכלל זה כמובן גם המשיב בנוגע למעשיו שלו:

סוף דבר הכֹל נשמע את הא-לקים יְרָא ואת מצוֹתיו שמור [...] כי את כל מעשה – הא-לקים יבִא במשפט על כל נעלם אם טוב ואם רע. (קהלת יב, יג–יד)

בית דיננו אינו עונש חוטאים שלא על פי דין תורה או שלא בסמכות חוקית [...]

כבית דין רבני עלינו לחדד ולהבהיר גם כי קיומו של דיון חסר תוחלת משפטית־הלכתית שכזה עשוי להיות כרוך באיסורי תורה של "לשון הרע" – אף אם הטענות אמת הן, וכל שכן אם שקריות הן שאזי יהיו בגדר "הוצאת שם רע" החמורה יותר. ההיתר – במישור של דיני לשון הרע – לטעון, להוכיח ולהעיד, נובע מהחובה המוטלת על בעלי הדין להביא את תביעותיהם לפני בית דין, על הדיינים לדון דין אמת ועל העדים – להעיד, אך כשאין נפקות משפטית – נפל פיתא בבירא וקם איסור לשון הרע על מכונו, וכעין המבואר בגמרא (פסחים קיג, ב):

שלשה הקדוש ברוך הוא שונאן [...] והרואה דבר ערוה בחבירו ומעיד בו יחידי. כי הא דטוביה חטא, ואתא זיגוד לחודיה ואסהיד ביה קמיה דרב פפא, נגדיה לזיגוד, אמר ליה: טוביה חטא וזיגוד מינגד? אמר ליה: אין, דכתיב (דברים יט, טו) "לא יקום עד אחד באיש" ואת לחודך אסהדת ביה, שם רע בעלמא קא מפקת ביה.

לכן צדק בית הדין קמא בקביעתו העקרונית כי בהעדר נפקות – נוכח הסכמת המשיבה לגירושין וויתורה או נכונותה לוותר על כתובתה – אין צידוק לקיים דיון הוכחות בעניינן של עילת הגירושין הנטענות.

אציין לעניין זה לדבריי בהחלטה מיום ג' בסיוון התש"ף (26.5.20) בתיק 970523/20 (פורסמה)‏‏:

אף לו יהי שהאמת כדברי המערער – ולנו אין יסוד להאמין שכך הוא, אסור לנו להאמין שכך הוא, ואף "למיחש מיבעי" לא שייך בענייננו שהטענה כולה אינה נוגעת לו [...] לו נקבל את הכול ואת הקול, ואיננו מקבלים אותם: סוף כל סוף, כאמור שוב ושוב אין לכל זה כל נגיעה וכל רלוונטיות לבקשה [...]

משכך, הנפקות היחידה בשאלה אם אמת הייתה בפיהו או כי שקר ענה באחיו והוציא שם רע על בת ישראל היא בשאלה אם עבר, ושב ועובר הוא, גם בעוונות של שקר והוצאת שם רע או "רק" באיסורי לשון הרע והלבנת פנים.

הוא אשר אמרתי בהחלטתי שעליה קובל המערער: ראוי להעיר למערער ולבא כוחו כי אף לו הייתה אמת בטענותיהם לא זו בלבד שלא היה מקום להכלילן בתשובה לבקשה הנוכחית, אלא שהדבר אף גובל (ונראה שלמעלה מכך) באיסורי תורה חמורים [...] ובמובנים מסוימים לפחות גם לא פחות מאלו שמייחס המערער למשיבה בדברי הלעז עצמם (ש"שקול לשון הרע כנגד"...) העלאת טענות רלוונטיות לפני בית הדין – אם אמת הן – אינה בגדר לשון הרע, אולם העלאת טענות שאינן רלוונטיות וכל עצמן לא נועדו אלא להשמצה לשמה – אף לו היו אותן טענות אמת – לא הותרה, וראוי למי שמעלה האשמות כאלה או אחרות לקשוט עצמו תחילה. אין זו [...] אלא הערה מחויבת, ומחויבת כפליים כלפי מי שטוען להיותו תלמיד חכם וירא שמים, שרשאים אנו לקוות כי תוכחה המופנית אליו לא תהיה בגדר "דבר שאינו נשמע", אם כי תוחלת זו נכזבה כנראה, ועדיין אנו מקווים [...] מדובר לא רק בעבירה שעליה עובר המערער בעצמו אלא גם בהכרח בהכשלתנו שלנו, שהרי איסורי לשון הרע מופנים גם לשומע ולקורא – ואף דיין המחויב ורשאי לשמוע שמא יהיו הדברים נוגעים לנידון שלפניו – צריך להיזהר שלא לקבל לשון הרע שלא לצורך [...]

ועיין עוד במה שכתבנו – חבריי ואני – בפסק דין מיום ו' בטבת התשפ"א (21.12.20) בתיק 1276417/2 (פורסם)‏‏, בעיקרון דומה בהקשר אחר (הבאת 'ראיות' מבזות שאינן רלוונטיות להליך דהתם, אף ששם נדרש הליך ראיות) בהחלטתו של חברנו הגר"י זמיר מיום ה' באלול התש"ף (25.8.20) בתיק1078146/10 (פורסמה)‏‏.