תא"ק 9477-11-14 מג'לס אלאסכאן נ' עבדו ואח'

1.לפניי בקשה לעיכוב הליכים בשל קיומה של תניית בוררות, ולחלופין, למתן רשות להתגונן.

2.מכתב התביעה עולה כי ביום 1.7.2000 חתם מבקש 1 עם התובעת על הסכם למתן הלוואה בגובה של 38,000$, וזאת לצורך בניית יחידת מגורים. באותו מועד חתמו מבקשות 2 ו-3 כערבות להתחייבויות מבקש 1, ואף חתמו על שטרי חוב להבטחת פירעון חובו של מבקש 1 כלפי התובעת. בהתאם להסכם התחייב מבקש 1 להחזיר את ההלוואה ב-168 תשלומים חודשיים שווים בסך של 259$ כל אחד. בפועל נטען כי מבקש 1 שילם 15,811$ בלבד, ונותר חייב את יתרת התשלום, בסך של 27,717$.

3.המבקשים מעלה שורה של טענות במסגרת תצהיריהם. תחילה טענו כי הסכם ההלוואה כולל תניית בוררות. מכוחה, נטען כי יש להורות על עיכוב ההליכים לצורך קיום הליך בוררות. התניה, הקבועה בסעיף 4 לפרק השמיני בהסכם, קובעת כך:

"כל מחלוקת ו/או סכסוך המתגלע בין שני הצדדים בנוגע להסכם זה או לפרשנות סעיף מבין סעיפיו יועבר לבורר או לבוררים שייבחרו בהסכמת שני הצדדים, תוקנה הזכות לבתי המשפט שייבחרו על ידי הצד הראשון (מג'לס אלאסכאן) להכריע בכל סכסוך או מחלוקת המתגלעת בין שני הצדדים סביב הסכם זה או ביצועו וסביב כל אשר יתבסס עליו או ינבע ממנו".

לטענת המבקשים, נוכח העובדה שיש ליתן עדיפות לקיום הליכי בוררות בהסכמה על פני ניהול הליכים בבית המשפט, יש מקום להורות על יישום התניה האמורה, ולעכב את ההליכים.

4.עיינתי בטענות המבקשים ולא מצאתי כי הנימוקים המועלים על ידם מצדיקים עיכוב הליכים. אכן, גם אם ככלל יש מקום לפרש תניות בוררות פרשנות מרחיבה, אין התניה הנוכחית מצדיקה מתן בכורה לבוררות על פני ניהול ההליך בבית המשפט. כידוע, סעיף 5 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 מקנה לבית המשפט שיקול דעת אם להורות על עיכוב הליכים בשל קיומה של תניית בוררות. עצם קיומה של הסכמה בין הצדדים אינה שוללת את סמכותו של בית המשפט לדון במחלוקת שהתגלעה בין הצדדים. יחד עם זאת, כאמור, בהיעדר טעם מיוחד ייאכף הסכם בוררות בין הצדדים, במובן זה שבית המשפט יורה על עיכוב ההליכים בפניו (ראו, דפנה קפליוק בוררות ושפיטה – על מקום הבוררות במערכת המשפט 14 (2008)). אחד הטעמים העשויים להצדיק אי אכיפה של הסכם בוררות הוא מקום בו הסכמת הצדדים באשר לבוררות אינה בהירה. עיון בתניית הבוררות מעלה כי במידה רבה, זהו המקרה שלפניי. תניית הבוררות, על פי נוסחה, היא עמומה. אין בסעיף התייחסות ברורה וחד משמעית לבחירה בבוררות כמנגנון לפתרון המחלוקות בין הצדדים. למעשה, מלשון הסעיף עולה כי קיימות בו שתי חלופות. האחת, פנייה לבורר מוסכם על שני הצדדים. השנייה, פנייה לבית המשפט שייבחר על ידי התובעת. בסעיף עצמו אין הכרעה לאיזו מן הדרכים נתונה הבכורה, ואין בו קביעה כלשהי לפיה פנייה לבית המשפט תהא אפשרית רק לאחר מיצוי הניסיון לבחירת בורר מוסכם. זאת ועוד, הסעיף אינו מתווה מנגנון כלשהו להפניית מחלוקות לבוררות, ונראה ממנו כי הפנייה לבוררות מותנית בהסכמת שני הצדדים.

5.גם בהנחה שעל פי הסעיף יש למצות תחילה את האפשרות לבחור בורר בהסכמה, הרי שלא נטען בבקשה כי המבקשים פנו לתובעת על מנת לקבל את הסכמתה לבוררות, או כי הציעו בורר שיהא מוסכם על שני הצדדים. במצב דברים זה רשאית הייתה התובעת לפנות לבית המשפט, משזו האפשרות העומדת לה על פי ההסכם, ובהתחשב בכך שהמבקשים לא נקטו פעולה כלשהי המעידה על כך שברצונם לפנות לבוררות, אלא אך במסגרת בקשת הרשות להתגונן.

6.ממכלול הטעמים האמורים, אין בידי לקבל את בקשת המשיבים להורות על עיכוב הליכים בשל קיומה של תניית בוררות. יוער, עם זאת, כי המבקשים ציינו שלאחרונה הגישה התובעת מספר רב של תביעות אשר בחלקן עלתה בקשה לעיכוב ההליכים שנדחתה על ידי בית משפט זה. הגם שאין בעובדה זו, כשלעצמה, כדי להצדיק את עמדת התובעת, יש בה כדי ללמד על הקושי הקיים בניסוח הסעיף בהסכם. שהרי, אילו הצדדים הסכימו להעביר את המחלוקות לבוררות, היה מקום לנסח תניית בוררות פשוטה וברורה, שתבהיר את כוונתם ותיצור מנגנון מוסכם לפנייה לבורר. ומנגד, אם הצדדים לא הסכימו להעביר את המחלוקת לבוררות, לא היה מקום לכלול בהסכם תנייה ברוח זו כלל. לפיכך, בהתחשב בכך שהתובעת היא, כפי הנראה, האחראית לניסוח הסכמי ההלוואה, טוב תעשה אילו תבהיר עניין זה בהסכמיה העתידיים באופן שאינו משתמע לשתי פנים.

7.אשר לבקשות לרשות להתגונן. שלושת המבקשים טענו להיעדר יריבות עם התובעת. לפי הטענה, גוף אחר, הנושא שם דומה לשמה של התובעת, טוען שהוא הגוף הרשמי והמוסמך שנתן את ההלוואה, והוא מחזיק במסמכי ההלוואות המקוריים. עוד נטען כי בפרסומים שונים הצהיר אותו גוף מקביל כי כל פירעון לחשבון אחר מחשבון הבנק של אותו גוף לא ייחשב כתשלום על חשבון ההלוואה. מבקש 1 טען עוד בתצהירו כי בפועל שילם סכומים גבוהים יותר מאלה שצוינו בתביעה, וכי חישוב היתרה מוכחש. מבקשות 2 ו-3 טענו בנוסף כי התובעת אינה מציגה אישורים ורשיונות מתאימים למתן הלוואות, לרבות לפי חוק הבנקאות (רישוי), תשמ"א-1981. עוד טענו מבקשות 2 ו-3 כי התובעת הפרה את חובות הגילוי הקבועות בחוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות, תשנ"ד-1993 ובחוק הערבות, התשכ"ז-1967, באופן המוביל לבטלות ההסכם. מבקשת 3 הוסיפה כי התביעה התיישנה, הואיל ולפי ההסכם אי פירעון של שני תשלומים יעמיד את יתרת ההלוואה לפרעון מיידי. לפיכך, עילת התביעה קמה לפני למעלה מ-7 שנים. לבסוף נטען כי היה על התובעת למצות הליכים כנגד החייב העיקרי (מבקש 1) טרם פנייה לערבים.