תא"ק 8826-05-11 עמר נ' מימון ואח'

בפני בקשה להורות על ביטולו של פסק דין שניתן ביום 24.2.12, משלא הגישו המבקשים בקשת רשות להתגונן במועד הקבוע.

הבקשה לביטול פסק הדין הוגשה ביום 15.4.12 (ונסרקה לתיק בית המשפט ביום 22.4.12).

ביום 5.8.12 הוגשה תגובת המשיב לבקשה, ובה נטען כי אין לדון כלל בבקשת המבקש 1 (להן: "המבקש"), שכן ביום 26.6.12 ניתן צו כינוס לנכסי המבקש בהליך פשיטת רגל.

בבקשה למתן החלטה שהגישו המבקשים נטען כי יש טעם ענייני לדון בבקשה לביטול פסק הדין, שכן ממילא היא נוגעת גם למבקשת 2 (להלן: "המבקשת") וכי משהוגשה הבקשה לביטול פסק הדין טרם מתן צו הכינוס – הרי שאם יורה בית המשפט על ביטולו של פסק הדין, יידון עניינו של המבקש במסגרת תיק הפש"ר.

ביום 23.10.14 התקיים דיון בפני, בו חזרו הצדדים על טענותיהם.

המבקשים טענו כי הבקשה לביטול פסק הדין הוגשה לפני שהוכרז המבקש כפושט רגל; כי מדובר בהליך הנוגע לשני המבקשים; וכי אם יוותר פסק הדין על כנו תפגענה זכויותיו החוקתיות של המבקש/החייב.

המשיב טען כי מקומן של טענות המבקש צריך להיות בפני הנאמן, במטרה לשכנעו להתיר לפושט הרגל לפנות לבית המשפט. מכלול חובותיו וזכויותיו של פושט הרגל, טוען המשיב, מוקנה לנאמן. בהעדר אישור מהנאמן, מעמדו של המבקש בהליך צריך להיות כשל עד ולא כשל בעל דין, ולכך השלכות על אופי ניהול הדיון בבקשה.

הצדדים ביקשו לתמוך טענותיהם בפסיקה, ולשם כך נדחה מתן ההחלטה.

דיון והכרעה

ס' 20 לפקודת פשיטת רגל קובע כי –

"משניתן צו כינוס יהיה הכונס הרשמי שליד בית המשפט הכונס של נכסי החייב, ומכאן ואילך, ובאין הוראה אחרת בפקודה זו, לא תהיה תרופה לנושה נגד החייב לו חוב בר-תביעה, ולא יפתח שום נושה בתובענה או הליכים משפטיים אחרים, אלא ברשות בית המשפט ובתנאים שיראה לקבוע".

מכאן, שממועד מתן צו הכינוס לא תהיה תרופה לנושה כנגד החייב לגבי חוב בר-תביעה אלא במסגרת הליכי פשיטת הרגל, וכי לא ייפתחו הליכים משפטיים על ידי נושה אלא ברשות בית המשפט של פשיטת רגל ובתנאים שייקבע. בפסיקה נקבע כי משתמע עוד, אף כי הדבר לא נאמר במפורש, כי הליכים תלויים ועומדים בבית משפט בעת מתן צו הכינוס יעוכבו אלא אם ניתנה רשות להמשיכם (ע"א 1516/99 לוי נ' חיג'אזי, פד נה (4) 730, 740; ש' לוין, א' גרוניס, פשיטת רגל (מהדורה 2, תשס"א), עמ' 115). ההבדל בשלב שבו מצויים הליכי פשיטת רגל – לפני צו כינוס או אחריו – משליך על השאלה מיהו בית המשפט המוסמך להחליט בשאלת עיכוב ההליכים ומהו היקף שיקול הדעת הנתון לו לעניין זה. לאחר מתן צו הכינוס בית המשפט של פשיטת רגל הוא בעל סמכות ההחלטה בעניין מתן היתר לדיון בתביעה בהליך רגיל, בין שמדובר בהמשך דיון בתביעה קיימת ובין שמדובר בהגשת תביעה חדשה (ע"א 1516/99, שם, עמ' 741). יוער, כי עיכוב הליכים בפשיטת רגל חל, כאמור, רק על חובות בני-תביעה כהגדרתם בפקודת פשיטת רגל, אולם משעסקינן בהליך שבפני בחוב בר-תביעה כאמור, ממילא חלות עליו הוראות סעיף 20 לפקודה.

תקנה 92 לתקנות פשיטת רגל "מורה כי משהוכרז אדם פושט רגל, ומשנתמנה נאמן, יעביר לו הכונס הרשמי את כל תביעות החוב שהגיעו לידיו. הנאמן הוא המחליט אם לאשר את תביעות החוב או לדחותן. ביסוד הוראות אלה עומד הצורך לרכז את נכסי החייב בידי הנאמן לצורך חלוקתם בצורה שוויונית בין הנושים (פש"ר (י-ם) 132/95 מרקס נ' ידיד, השופטת א' פרוקצ'יה). חובות בני-תביעה בפשיטת רגל יש להביא לבירור בפני הנאמן, וככלל, אין הם נידונים במסגרת ההליכים הרגילים בבית-המשפט" (רע"א 7945/99 שילר נ' לוין, פ"ד נד (2) 524, 527).