תא"ק 6916-02-14 בנק ערבי ישראלי בעמ נ' נעאמנה

בעניין: בקשת רשות להתגונן

1.ביום 4/2/14 הגיש התובע נגד הנתבע תביעה בסדר דין מקוצר על סך 1,209,981 ₪ (לצורכי אגרה) בגין ערבותו של הנתבע לחוב של חברת בני מוסטפא נעאמנה בע"מ (להלן: "החברה") אשר הוצא כנגדה צו הקפאת הליכים על ידי בית המשפט ביום 26/8/13 (תיק פר"ק

38893-08-13). התביעה מבוססת על כתב ערבות מתמדת ללא הגבלה בסכום מיום 11/2/99.

2.הנתבע הגיש בקשת רשות להתגונן במסגרתה אישר כי עד ליום 7.3.2008 היה בעל מניות של החברה וחתם על כתב הערבות להבטחת כל חובותיה לתובע. הנתבע טען כי כתב הערבות בוטל בהסכמת התובע עקב יציאתו ההדרגתית של הנתבע מניהול החברה- יציאה אשר החלה ביום 1.1.99 עת נושל מכל זכויותיו בחברה ועד ליום 7.3.2008 כאשר העביר את מלוא מניותיו לאחיו עלי. לטענת הנתבע, העברת המניות הנ"ל ניתקה את זיקת בעלותו הפורמלית בחברה וכי התובע ידע על עובדה זו כאשר סופק לו העתק מפרוטוקול ההעברה.

3.עוד נטען, כי להסכמה זו התווספה התנהגות מאוחרת שבאה לידי ביטוי בשלושה כתבי בי- דין שונים. ראשית, התובע הגיש ביום 7.3.12 תביעה מכוח כלל הבטוחות שהיו בידו לגבי החוב נשוא התביעה במסגרת ת.א. 12612-03-12 (להלן: "התביעה הקודמת"), לרבות מכוח כתב הערבות נשוא התביעה, וזאת מבלי לצרף את הנתבע כנתבע. שנית, במסגרת תגובת התובע מיום 29.8.12 לבקשה לביטול פסק דין בהעדר הגנה שהוגשה על ידי שני אחיו של הנתבע- הערבים עלי ופהים נעאמנה, ציין התובע כי הפטר הנתבע אינו מקים עילת הגנה לכאורה ליתר הערבים. בכך, לטענת הנתבע, פטר אותו התובע מערבותו. שלישית, בתשובת התובע מיום 1.9.12 לבקשה להקפאת הליכים שהוגשה על ידי החברה , ציין התובע כי סכום החוב המגיע לו מאת החברה מובטח בערבויות אישיות של פהים נעאמנה, עלי נעאמנה וחברת בטון נעאמנה בע"מ. שמו של הנתבע נעדר הן מהבקשה להקפאת הליכים שהוגשה על ידי הערבים האחרים והן מהתגובה לבקשה. הנתבע סבור כי עצם העובדה ששוב בחר התובע שלא להכלילו בהליכים ולוותר עליו, יש בה משום הודאה בטענה לפיה התובע ידע היטב והסכים כי ערבותו של הנתבע אינה קיימת ואין לה כל תוקף.

4.עוד מציין הנתבע, כי במסגרת יציאתו ההדרגתית מעסקי החברה הוחלט על נישולו המלא בפרוטוקול מיום 1.1.99. בין היתר הוחלט כי הנתבע מפוטר מתפקידו כאחד ממנהלי החברה, חתימתו לא תחייבה עוד וכי יופסקו תשלומי משכורתו החודשית. לטענתו, התובע היה מודע היטב לשינוי הנ"ל במעמדו, קיבל את הפרוטוקול המעיד על כך וידע היטב על יציאתו של המבקש מהחברה ואי מעורבותו בענייניה. דהיינו, כבר כאשר חתם הנתבע על כתב הערבות נשוא תביעה זו ביום 11.2.99, ידע התובע על יציאתו מעסקי החברה וכי חתימתו לא מחייבת אותה עוד.

5.הנתבע מוסיף וטוען כי בינו לבין התובע התקיים קשר ישיר ורציף לנוכח הקמתה של חברה בבעלותו הבלעדית של הנתבע ביום 29.6.98, היא חברת פ. נעאמנה לשווק ומסחר בע"מ (להלן: "החברה החדשה") ולנוכח קיומו של חשבונו הפרטי של הנתבע באותו סניף בו נוהל חשבון החברה, ולו עמדו לתובע אי אלו טענות כלפיו היו לו הזדמנויות רבות לטעון אותן בפניו. אולם לטענת הנתבע, התובע מעולם לא עשה זאת. לא די שהתובע ידע על קיומה של החברה החדשה, הוא אף סייע לנתבע לפתוח עבורה חשבון והעניק לה אשראים שהלכו וגדלו עם התפתחותה. לשיטתו של הנתבע, באם התובע סבר כי הוא עדיין ערב לחובות החברה, הרי שהיה מביא עובדה זו בחשבון בכל מערכת היחסים הענפה עימו ובמיוחד במתן האשראים שניתנו לו לצורך תחילת פעילותה של החברה החדשה וכן במהלך השנים הרבות לאחר מכן.

6.טענה נוספת אשר הייתה בפיו של הנתבע התבססה על גירסתו, לפיה סכום התביעה מבוסס על אשראי חדש שניתן בחודש אוקטובר 2011 במסגרת הסכם הלוואה בין התובע לבין עלי, אחמד ופהים וכן חברת בטון נעאמנה בע"מ, בתקופה בה הוא כבר לא היה מעורב בעסקי החברה. לטענתו, לו היה יודע כי התובע מייחס לו חובות כלשהם מכוח ערבותו בשיעור של למעלה ממיליון ₪ בתקופה שבה כלל לא היה בעל מניות בחברה ולא היה מעורב בעסקיה, הרי שהיה מסרב בכל תוקף למתן האשראים או לחילופין דואג לקבל אישור בכתב מהתובע אודות ביטול ערבותו לאחר יציאתו בפועל מהחברה. הנתבע טוען כי לא היה מעודכן בהלוואות שנטלה החברה וכי התובע העניק לה אשראים באופן לא מידתי אף שלפי עמדת התובע עצמו, הייתה ביתרות חובה גדולות.

7.עוד העלה הנתבע טענה לפיה התובע לא שלח ולפיכך הנתבע גם לא קיבל כל תזכורת ו/או הודעה לערב בדבר ערבותו. בכך הפר התובע את הוראות בנק ישראל המופיעות בסעיפים 6(ג) ו- 7(ב) לחוזר המפקח על הבנקים מספר 1494/06, לפיהן כאשר מוחתם ערב על ערבות בלתי בלתי מוגבלת בסכום, על התאגיד הבנקאי לשלוח לערב הודעה בה יוזכר קיום הערבות וסכום החבות הכולל בעת מתן ההודעה אחת לשנה, וכן כי אם החייב אינו מקיים את חיובו, על התאגיד הבנקאי להודיע על כך לערב תוך 90 יום מיום שהיה על החייב לקיים את החיוב.

לשיטת הנתבע, אי שליחת התזכורת לערב חמורה במיוחד לאור העובדה כי מדובר בערבות שאינה מוגבלת בסכום והיא למעשה הודאה בעובדה כי התובע איננו רואה בו כערב.