תא"ק 68131-12-15 מנופי יהודה פנחסי בע"מ נ' סקרין לייט בע"מ ואח'

רקע כללי וטענות הצדדים בתמצית

1.לפני בקשת המבקש במסגרת בקשתו לרשות להתגונן, בהתאם להוראת תקנה 246(א) לתקסד"א, להתיר לו להסתמך על החומר שהוגש במסגרת הדיון בבקשה לעיקול זמני, אף במסגרת הבקשה דנן.

2.ביום 18.7.16 התקיים דיון בבקשת המשיבה (כאן) למתן צו לעיקולים זמניים כנגד זכויות המבקש (כאן) ונכסיו. במסגרת אותו דיון הוגשו על ידי הצדדים מוצגים שונים. בקשת המבקש שבפני הינה, אם כן, כי כל הראיות שהוגשו במסגרת הדיון הנ"ל יוכל הוא להסתמך עליהן אף במסגרת הדיון בבקשתו ליתן לו רשות להתגונן כנגד התובענה אשר הוגשה בסדר דין מקוצר. עוד נטען כי בקשת הרשות להגן הוגשה בחודש דצמבר 2015 ומאז התנהלו הליכים נוספים בין הצדדים בבית משפט זה ובבית משפט של פירוק (מחוזי מרכז). החומר הרלוונטי צורף ומבוקש להסתמך עליו.

3.המשיבה בתגובתה מתנגדת לבקשה. לטענתה, המבקש מבקש להסתמך על תצהירו בבקשה לביטול העיקולים והן על תצהירו של מר פנחסי (מטעמה) בבקשה להטלת העיקולים ובהליך האחר – מינוי מפרק זמני, ועל עדויות העדים באותו דיון. מדובר בכמות חומר נכבדה.

לטענת המשיבה, על פי הפסיקה, השלב בו היה רשאי המבקש להעלות את בקשתו דנן הינו בנקודה אחת ויחידה בזמן הבאת ראיותיו ולא בכל נקודת זמן שלאחר מכן, והמבקש הביא ראיותיו במועד הגשת הבקשה למתן רשות להתגונן. משהגיש הוא את בקשתו לרשות להתגונן, סיים הוא את מלאכת הבאת ראיותיו, זו גודרת באופן מוחלט את מסכת ראיותיו והוא אינו רשאי להוסיף לה דבר.

לשיטת המשיבה, בעל דין הרוצה להסתמך על ראיות שהובאו בהליך ביניים, עליו לעשות כן במסגרת הבאת ראיותיו בהליך העיקרי. סיים בעל דין הבאת ראיותיו, הוא אינו רשאי להוסיף להן דבר ואינו רשאי לעשות שימוש בתקנה 246 לתקסד"א לאחר שנסתיימה חקירתו וניתן צו להגשת סיכומים. ככל שרצה המבקש להוסיף לבקשת הרשות להתגונן את אשר הוגש בהליך העיקול הזמני, היה מתכבד ומבקש לתקן את בקשת הרשות להתגונן, ומשלא עשה כן הוא אינו רשאי להוסיף לה דבר (ר' בהרחבה סעיפים 4–34).

4.המבקש, בתשובתו, בדעה כי אין ממש בהתנגדות המשיבה. לדעתו, תקנה 246(א) מהווה את ברירת המחדל כאשר תקנה 246(ב) מאפשרת לבעל הדין שכנגד להביע התנגדות ואף לדרוש לחקור את העדים הרלוונטיים להבאת הראיות כאמור. עוד מוסיף המבקש כי המשיבה מפנה בתשובתה למקרים בהם ביקש בעל דין להסתמך על ראיות מהליך ביניים במסגרת הסיכומים בהליך העיקרי, וזאת מבלי שניתנה לצד השני אפשרות להתייחס לראיות או לחקור עליהן, פסיקה שאינה רלוונטית בענייננו:

א.מאחר ועסקינן בבקשת רשות להתגונן, בה ממילא לא נדרש המבקש לרף הוכחה גבוה, וטענותיו נבחנות ברמה הלכאורית בלבד ולא מדובר בשלב הסיכומים בתיק העיקרי לאחר שהראיות המבוקשות לא הוגשו במסגרת שלב ההוכחות. לטענת המבקש, מבקש רשות להתגונן יכול לסמוך הגנתו על טענות שבסברה ועל טענות שבבעל פה כנגד מסמך, ומקל וחומר שאין מקום להתיר לו להסתמך על עדות מטעם המשיבה ועל מסמכים שיצאו תחת ידיה ואשר הוגשו במסגרת עדותו בדיון בבקשה לעיקולים זמניים (ר' בהרחבה סעיפים 5–13)

ב.הראוית בהן מדובר ועליהן מבקש המבקש להסתמך, הינן רובן ככולן מסמכים שנערכו על ידי המשיבה או מי מטעמה, כאשר מנהל המשיבה (מר פנחסי) אישר זה מכבר את הגשתן ונחקר עליהן. כך למשל מדובר בתצהירים שנחתמו על ידי מנהל המשיבה בהליך הביניים ובהליך הפירוק, ראיות אלה אינן מפתיעות או מקפחות את המשיבה לפי שיצאו תחת ידיה כדי לשרתה בהליכים המשפטיים השונים (ר' בהרחבה סעיפים 14–16).

ג.הראיות כאמור אינן מפתיעות והיו בידיעת המשיבה טרם שהגיעו לידיעת המבקש, וממילא הוגשו במסגרת הדיון בעיקולים הזמניים. זאת ועוד, בקשת המבקש להסתמך על ראיות אלו הובאה בפתח הדיון בבקשת הרשות להתגונן, בטרם חקירת המבקש וככל שחפצה המשיבה, היא יכולה הייתה לחקור את המבקש גם על ראיות אלה, כאמור בתקנה 246(ב), ומשלא עשתה כן אין ביכולתה להעלות טענות כאילו זכויותיה לחקור ולהתייחס לראיות קופחו. המבקש שב ומדגיש כי העד באמצעותו הוגשו הראיות הנ"ל הינו מנהל המשיבה בעצמו (ר' בהרחבה סעיפים 17–21).

דיון והכרעה