תא"ק 63031-12-13 עירית ירושלים נ' דאהן ואח'

הנתבעים היו בעלי המניות ומנהליה של חברת אורנג' י"מ תעשיות אלומיניום בע"מ (להלן – החברה). משלא שילמה החברה את חובות הארנונה שהיא חבה לתובעת (להלן גם – העירייה) בקשר לנכס שבו החזיקה ופעלה, ואף נמצא כי אין אפשרות לגבות את חובה מכוח פסקי-דין שניתנו נגדה, הוגשה התביעה הנדונה נגד הנתבעים. במסגרתה נתבעו הם מכוח הוראת סעיף 8(ג) בחוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), התשנ"ג-1992 (להלן – חוק ההסדרים).

התביעה הוגשה בהליך של סדר דין מקוצר. הנתבע 1 לא אותר ולכן התביעה נגדו נמחקה. הנתבע 2 (בן-חמו, שיכונה להלן – הנתבע), ביקש רשות להתגונן ובקשתו התקבלה בחלקה, בעיקר בטענה כי התביעה נגדו התיישנה. זו אפוא, השאלה המרכזית שתידון בפסק-דין זה.

א.עיקרי העובדות, עיקרי ההליכים ותוכנו של ההסדר הדיוני

2.כתב התביעה הוגש ביום 31.12.2013 בהליך של סדר דין מקוצר. על-פי הנטען בו, במועד הגשתו עמד חוב הארנונה של החברה בקשר לנכס שהחזיקה ברחוב הגלגל 1 בירושלים (להלן – הנכס) על סך 108,664 ₪, עבור התקופה שמיום 2.3.2004 ועד יום 12.4.2008 (כעולה מדף הגיול המעודכן ליום 21.10.2013 (להלן – דף הגיול) – נספח ב' של תצהיר התובעת).

על-פי הנטען בכתב התביעה וכפי שעולה מהתצהירים מטעם התובעת (התצהיר מיום 6.1.2015 שהוגש בתמיכה לתגובתה בעניין טענת ההתיישנות (להלן – תצהיר הביניים מטעם התובעת) ותצהיר העדות הראשית מיום 25.3.2015 (להלן – תצהיר התובעת)), בעבר הוגשו נגד החברה מספר תביעות, בשנים 2004, 2007 ו-,2013 בעניין חובות הארנונה. בכל אותן תביעות ניתנו פסקי-דין בהיעדר הגנה ובעקבותיהם ננקטו הליכי הוצאה לפועל, שלא הניבו דבר. העירייה לא הצליחה לגבות דבר מהחברה ואף לא לעקל את נכסיה (פירוט התביעות יובא בהמשך).

משלא עלה בידי התובעת לגבות את חובותיה של החברה, הוגשה כאמור, התביעה הנדונה נגד הנתבעים, בעלי השליטה בחברה. התביעה נגד בעלי השליטה, הגם שהחברה הייתה המחזיקה בנכס, הוגשה מכוח הוראת סעיף 8(ג) בחוק ההסדרים, הקובעת חריג לכלל, שעל-פיו חובת תשלום הארנונה חלה על המחזיק (כאמור בסעיף 8(א)). על-פי הוראה זו, אם הנכס לא משמש למגורים ומחזיקה בו חברה פרטית, אשר לא שילמה את חוב הארנונה שהוא בגדר חוב סופי, כי אז רשאית הרשות המקומית לגבות את החוב מבעלי השליטה בחברה, ובלבד שהתקיימו הוראות סעיף 119א בפקודת מס הכנסה (להלן גם – הפקודה) (שעליהן נעמוד בהמשך).

3.ביום 9.2.2014 הגיש הנתבע בקשה למחיקת התביעה על הסף, לחלופין למחיקת הכותרת של סדר דין מקוצר או לקבלת רשות להתגונן מפני התביעה. בבקשתו טען את חמש הטענות העיקריות הבאות: ראשית, התיישנות התביעה כולה או חלקה (לפחות לגבי החוב שהתגבש עד שנת 2006); שנית, היעדר יריבות, מהטעם שהחברה, שהיא אישיות משפטית נפרדת, היא זו שהחזיקה בנכס; שלישית, מחיקת כותרת בשל כך שמדובר בתביעה הטעונה הוכחה; רביעית, שיהוי ממשי בהגשת התביעה באופן שגרם לנתבע נזק ראייתי. שכן בשל חלוף שנים רבות, לא שמר מסמכים מהותיים, הרלוונטיים להוכחת הגנתו. חמישית, החזקה הקבועה בסעיף 119א(א)(3) בפקודת מס הכנסה, אינה מתקיימת.

ביום 28.8.2014 ניתנה החלטת כבוד הרשם (בדימוס) א' פוני, אשר במסגרתה נדחתה הבקשה למחיקת הכותרת בשל היות התביעה לתשלום חובות ארנונה. כן נקבע, כי בהיעדר מחלוקת על כך שהנתבעים היו בעלי החברה, יש לדחות את טענת היעדר היריבות. לעניין טענת ההתיישנות נקבע, כי תתברר לפני שופט שהתביעה תועבר לשמיעה לפניו.

4. התביעה נגד הנתבע 1 כאמור, נמחקה. ביום 3.9.2014 נשלחה אל התובעת התראה על כוונה למחיקת התביעה מחמת חוסר מעש (בהתאם להוראת תקנה 156 בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן – תקנות סדר הדין האזרחי). לאחר הגשת בקשת הנתבע האמורה, ביקשה התובעת ביום 28.8.2014 שלא למחוק את התביעה. בעקבות בקשתה, ניתנה החלטת הרשם מאותו יום, אשר הורתה לתובעת לעדכן את בית המשפט בדבר המשך ההליכים בעניין הנתבע 1. לאחר שהתובעת לא הודיעה דבר בעניין הנתבע 1, ניתן ביום 22.10.2014 פסק-דין המוחק את התביעה נגדו. כפי שיפורט בהמשך, פסק-דין זה בוטל בהחלטה מיום 11.12.2014, אך בסופו של דבר, ביום 23.2.2015 ניתן בהסכמה פסק-דין המוחק את התביעה נגד הנתבע 1.