תא"ק 62545-01-17 מזרחי נ' חברה לביטוח בע"מ

1.בפניי בקשת רשות להתגונן מפני תביעה בסדר דין מקוצר. בקצרה ייאמר כי מדובר בתביעה לקבלת תגמולי ביטוח בשל פציעה שאירעה לפי הטענה במהלך משחק ספורטיבי.

2.בפתח ההחלטה ייאמר כי התובעת עמדה על כך שההכרעה בבקשת הרשות להתגונן תעשה אך לאחר חקירת המצהירה מטעם המבקשת. לאחר ששקלתי בדבר ועיינתי בנימוקי בקשת הרשות להתגונן, לא מצאתי שיש לכך מקום. כידוע, תקנה 205(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן – התקנות) מקנה לבית המשפט סמכות ליתן לנתבע רשות להתגונן על יסוד הבקשה בלבד, אף ללא חקירת המצהיר מטעמו. כך גם נקבע בהלכה הפסוקה (ראו, רע"א 1264/08 מונדר נ' הראל חברה לביטוח בע"מ (27.4.2008)). השימוש בסמכות זו נעשה בהתחשב בשיקולים של יעילות הדיון, חסכון זמן שיפוטי וקיצור משך ההתדיינות (וראו גם, בש"א (מחוזי חי') 2459/07 ICC Handels A.G נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פיסקה 14 (11.3.2007): "מול זכותו של הצד שכנגד לחקור את המצהיר ולהוכיח כי מדובר בהגנת בדים, ניצב האינטרס של חסכון בזמנם של בתי המשפט והצדדים, אחרת נמצא מרוקנים את מוסד הדיון המקוצר מתוכן"; תא"ק (מחוזי ת"א) 30210-11-16 מנורה מבטחים ביטוח בע"מ נ' גיצלטר (10.5.2017): "מכוחה של תקנה זו הוענקה לבית המשפט להעניק לנתבע רשות להתגונן, גם בלי שיתאפשר לבעל דין לחקור את המצהיר על תצהירו"; רע"א (מחוזי חי') 62535-12-16 ברזילי נ' שחר, פיסקה 13 (3.1.2017): "אין בהחלטתו של בית משפט קמא פגיעה בזכויות המבקש, שכן ביכולתו לחקור את המשיב במהלך בירור התביעה לגופה"). בענייננו, שני טעמים מובילים אותי למסקנה שיש מקום להכריע כבר עתה בבקשת הרשות להתגונן בלא עריכת דיון נוסף שבו תיחקר מצהירת הנתבעת.

3.הטעם הראשון עניינו שיקולי יעילות וקידום ההליך. מדובר בתביעה שהוגשה בחודש ינואר 2017. מאז מעד היום התקיימו בה כבר שני דיונים. בשני הדיונים נערכו בירורים בדבר המחלוקות בין הצדדים וזאת בניסיון להניע אותם להידבר ביניהם על מנת לבחון האם ניתן לסיים את הסכסוך בהסכמה. למרבה הצער ניסיון זה לא צלח. בנסיבות אלו, אינני רואה מקום לקיים דיון שלישי בתביעה טרם ההכרעה בסוגיה המקדמית בדבר מתן רשות להתגונן. יצוין, כי נפסק כי גם מקום שבו נקבע דיון בבקשת הרשות להתגונן, ואף אם מדובר בדיון שאליו לא התייצב המצהיר מטעם הנתבע בשל מחדל של הנתבע, אין מניעה ליתן רשות להתגונן על בסיס נימוקי הבקשה (עיינו, בר"ע (מחוזי נצ') 92/08 שתיוי נ' בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ (2.11.2008)).

4.שנית, לגופו של עניין, בנימוקי בקשת הרשות להתגונן הוצגו טעמים מספקים המצדיקים מתן רשות להתגונן על בסיס נימוקי הבקשה בלבד (ראו, תא"ק (שלום י-ם) 58033-06-15‏ קיבוץ רמת רחל נ' פרופ' ביין ושות' - חברת עורכי דין‏, פיסקה 13 (13.12.2015): "במקום שבו די בבקשה עצמה כדי ללמד על כך שלנתבע ישנן טענות הגנה אפשריות, לא נראה כי יש הצדקה לבזבוז הזמן השיפוטי הכרוך בדיון בבקשת רשות להתגונן ובחקירת המצהיר מטעמו, כפי שביקש התובע"). זאת, בהינתן הרף הנדרש לשם מתן רשות להתגונן, שהרי כידוע על מנת להתיר לנתבע להתגונן מפני תביעה בסדר דין מקוצר די לנתבע להראות הגנה אפשרית מפני התביעה, ולו בדוחק, בלא לבחון כיצד יוכיח את טענותיו או מהו טיב ראיותיו. בשלב זה אף אין מקום להתחשב בשיקולי מהימנות. בקשת רשות להתגונן תדחה רק אם ברור ונעלה מספק שאין לנתבע כל סיכוי להצליח בהגנתו (ראו, למשל, ע"א 544/81 ‎מנחם קיהל בע"מ‎ ‎נ' סוכנות מכוניות לים התיכון בע"מ, פ''ד לו(3) 518, 524 (1982); ע"א 2418/90‏ ‎ ‎רלפו (ישראל) בע"מ‎ ‎נ' בנק למסחר בע"מ, פ''ד מז(5) 133, 138 (1992); ע"א 1471/06 עגיב יעוץ וניהול בע"מ נ' רבינוביץ (6.3.2008)).

5.עתה לנימוקי ההגנה של הנתבעת. הנתבעת טוענת בבקשת הרשות להתגונן כי לא הוכח בפניה כי התובעת נמנית על רשימת השחקנים המבוטחים בפוליסה או כי התובעת נפגעה בנסיבות המתוארות על-ידיה במהלך פעילות המכוסה בפוליסה. למעשה, די בטענות אלו, שעניינן חובתה של התובעת להוכיח את מקרה הביטוח, כדי ליתן לנתבעת רשות להתגונן מפני התביעה בכללותה. ודוק, להבנתי בין בעלי הדין היו מגעים שונים לאחר הגשת התביעה, ויתכן שבהם התרצתה הנתבעת והייתה מוכנה להידבר עם התובעת בנושא שיעור תגמולי הביטוח על בסיס ההנחה שמקרה הביטוח הוכח. אולם מטבע הדברים בית המשפט אינו חלק ממגעים אלו ואינו מודע לתוכנם, וככל שהמחלוקות עולות מכתבי הטענות די בהכחשת הנתבעת את קרות מקרה הביטוח ואת היותה של התובעת מבוטחת בפוליסה כדי ליתן לה רשות להתגונן מפני התביעה בכללותה. יצוין, כי בדיון שהתקיים ביום 5.12.2017 עמדה הנתבעת על כך שהיא עודנה מכחישה את עצם הזכאות על-פי הפוליסה (עמ' 2 שורה 35 לפרוטוקול).

6.מלבד זאת ולמעלה מן הנדרש, לנתבעת טענות גם באשר לשיעור תגמולי הביטוח. טענות אלו נוגעות הן להיקף הנזק הנטען שנגרם לתובעת, הן להיקף הזכאות על-פי תנאי הפוליסה. אומנם, באשר לשיעור הזכאות (להבדיל מעצם הזכאות), טענה באת-כוח הנתבעת בדיון כי קיימת תקופה מבחינתה שאינה במחלוקת (עמ' 2 שורה 31 לפרוטוקול הדיון מיום 5.12.2017). יצוין כי תקופה זו אינה כה גדולה יחסית לתגמולי הביטוח הנתבעים בתביעה. עם זאת, יתכן שאילו הגנת הנתבעת הייתה נסמכת על שיעור הזכאות לתגמולי הביטוח בלבד, לא היה מקום ליתן רשות להתגונן לגבי תקופת זכאות שאינה במחלוקת. אולם, נוכח העובדה שכאמור, המחלוקת בין הצדדים משתרעת גם על עצם הזכאות לתגמולי הביטוח, הרי שיש ליתן רשות להתגונן לגבי התביעה בכללותה.

7.התובעת טוענת כי אין ליתן רשות להתגונן שכן הנתבעת לא השיבה לפניית התובעת בהודעה מנומקת, ומשכך היא מנועה מהעלות כל טענה נגד התביעה. דעתי היא שבנסיבותיו של מקרה זה טענת המניעות דורשת דיון וליבון, וכי על כן אין בה כדי להביא לדחיית בקשת הרשות להתגונן, דבר שכידוע, יש בו כדי לפגוע פגיעה קשה בזכות הטיעון של הנתבעת מפני התביעה שהוגשה נגדה. די שאומר בקצרה ומבלי לקבוע מסמרות בשלב זה, כי ניתן להטיל ספק האם הנתבעת מנועה מהעלות כל טענה שהיא נגד התביעה. כך, נפסק שאין באי-מתן הודעת דחייה מנומקת כדי לגרוע מחובתו של המבוטח להוכיח את קרות מקרה הביטוח (להרחבה ראו, ירון אליאס, דיני ביטוח 977 (מהדורה שלישית, 2016) (להלן – אליאס)). כפי שהוסיף המלומד אליאס, "ברי, כמו כן, כי אין למנוע מהמבטח להעלות באיחור טענה שלפיה התובע כלל לא נמנה עם קבוצת המבוטחים במועד קרות מקרה הביטוח (ביטוח תלמידים קבוצתי)" (שם, בעמ' 983; ת"א (שלום י-ם) 2454/05 עלואן נ' ביטוח ישיר (28.8.2006)). בנוסף, נפסק כי אין באי-מתן הודעת דחייה מנומקת כדי למנוע מן המבטח להעלות טענות לגבי שיעור הנזק, שהוא לעולם מוחזק כמוכחש (ראו, אליאס, בעמ' 978, 991). כך גם לגבי טענות בדבר שיעור הזכאות לתגמולי ביטוח על-פי הפוליסה. זאת, שכן קיים קושי בשימוש בטענת המניעות על מנת להרחיב את היקף המסגרת הביטוחית מעבר להסכמת הצדדים (שם, בעמ' 983). בנוסף, תוך כדי ניהול ההליך נחשפה הנתבעת לקביעות שנעשו במוסד לביטוח לאומי, וניתן לסבור כי לאור גילוי מאוחר זה אין מנועה הנתבעת מהעלות טענות למגבלות שונות הקבועות בפוליסה הנובעות מכך (שם, בעמ' 981-980). על השאלה האם יכולה הייתה הנתבעת לבחון את קביעות המוסד לביטוח לאומי קודם לכן להתברר במהלך המשפט. בנוסף נפסק, כי המבטח אינו מנוע מלטעון לסייגים לחבות הידועים למבוטח, וגם זה הוא נושא שיתברר במשפט (להרחבה ראו, שם, בעמ' 985). יצוין, כי הדברים יפים גם במקרה שבו לא ניתנה כל הודעה על דחיית פניית המבוטח (שם, עמ' 996, ה"ש 107: "ראוי להדגיש, עם זאת, כי העדר תגובה לדרישת המבוטח אינו גורם לקבלה אוטומאטית של התביעה"). יתרה מכך, הנתבעת טענה כי התובעת הזדרזה להגיש תביעתה (בבקשת הרשות להתגונן נטען כי התביעה הוגשה תוך כדי בירור החבות וכשישה עד שבעה חודשים לאחר שנעשתה הפנייה אליה, סעיף 42 לבקשת הרשות להתגונן). טענה זו דרושה בירור גם כן (ראו, רע"א 7298/11 מימוני נ' הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ, פיסקה 4 (‏24.10.2011), שם דובר היה בתביעה שהוגשה ארבעה חודשים לאחר הפנייה למבטחת; רע"א 3863/15 רחמני נ' ‏Liberty Mutual Insurance Europe Limited, פיסקה 43 (9.11.2015); אליאס, בעמ' 997-996). מכל מקום יובהר שוב, כי אין בכוונתי לקבוע מסמרות בשלב זה בשאלת המניעות. האמור לעיל בא להמחיש כי אין בטענת המניעות שהועלתה כדי להביא לתוצאה הקשה מבחינתה של הנתבעת של שלילת האפשרות להתגונן מפני התביעה, וכי מדובר בנושא שעליו להתברר במהלך ההליך. די שנאמר, כי נראה שטענת התובעת שלפיה בהיעדר הודעת דחייה מנומקת מנועה הנתבעת להביע טענות הגנה כלשהן מן התביעה כך שדינה להתקבל כבר עתה, רחוקה מן האמת.

8.עוד בקצרה ייאמר, כי מובן שעל טענת התובעת שלפיה הפוליסה אינה עומדת בהוראות חוק הספורט, תשמ"ח-1988 והתקנות מכוחו להתברר במהלך בירור התביעה, וגם בטענה זו אין כדי להביא לדחיית בקשת הרשות להתגונן, אלא ההיפך הוא הנכון.