תא"ק 58796-02-16 קרן אהבת חסד נ' אדמקר ואח'

בהליך זה עתרה התובעת, שהינה עמותה רשומה העוסקת בגמילות חסד לנזקקים, בתביעה בסדר דין מקוצר בסך 1,307,886 ₪ להשבת כספים אשר ניתנו לנתבעים כהלוואה על ידי מר שמואל אבי נריה, אשר המחה את זכויותיו מכוח ההסכם עם הנתבעים לתובעת.

ביום 26.7.16 ניתן פסק דין כנגד הנתבע 2 בהיעדר בקשה למתן רשות להגן במועד הקבוע בדין.

בגדר פסק דין זה חויב הנתבע 2 בתשלום מלוא סכום התביעה, וכן בתשלום הוצאות התובעת בסך של 58,748 ₪ בתוספת מע"מ. כן נקבע, כי סכומים אלה יישאו הפרשי ריבית והצמדה ממועד פסק הדין ועד לתשלומם בפועל.

ביום 7.12.16 הגיש ב"כ התובעת הודעה לתיק בית המשפט בה ביקש לעדכן את בית המשפט, כי הצדדים הגיעו להסדר פשרה במסגרתו סוכם, כי על הנתבעים לשלם לתובעת סך של 1,022,805 ₪ בהתאם להסכמות אשר הושגו בין הצדדים.

כן סוכם בין הצדדים, כי הסדר הפשרה יוגש לבית המשפט לקבלת תוקף של פסק דין וכי בית המשפט יהיה מוסמך לפסוק בסוגיית ההוצאות אשר תיפסקנה לזכות התובעת לאחר הגשת סיכומים מטעם הצדדים.

בהתאם לכך, ביום 15.12.16 הוגשו סיכומים מטעם התובעת, ביום 22.12.16 הוגשו סיכומים מטעם הנתבעת 1, וביום 26.12.16 הוגשו סיכומים מטעם הנתבע 2.

בסיכומיה, עתרה התובעת לחיוב הנתבעים בתשלום מרכיב ההוצאות אשר נפסק בפסק הדין מיום 26.7.16 אשר נכון למועד הגשת הסיכומים עומד על סך של 69,138 ₪ בתוספת מע"מ כדין. לחילופין עתרה התובעת לחיוב הנתבעים בתשלום סך של 47,346 ₪ בתוספת מע"מ בהתאם לקבוע בכללי לשכת עורכי הדין (התעריף המינימלי המומלץ), תש"ס-2000. לטענתה, בתיק זה הושקעו שעות עבודה רבות, לרבות בגין הכנת והגשת כתב תביעה וכתב תביעה מתוקן, השתתפות בישיבת מהו"ת, קיום ישיבות התייעצות עם טוענים רבניים, וכן בגין המאמץ הרב שהושקע אשר בא לידי ביטוי בקיום פגישות, שיחות טלפון, מכתבים ומיילים רבים, והכל מתוך רצון להגיש להסדר פשרה אשר יחסוך את ניהול ההליך המשפטי.

מנגד טענה הנתבעת 1 בסיכומיה, כי אין לחייבה בתשלום הוצאות כלל, וכי ככל ובית המשפט יסבור, כי יש מקום לחייב את הנתבעים בתשלום הוצאות התובעת בגין ניהול ההליך, הרי שיש להטיל את החיוב על כתפי הנתבע 2 ולא כנגדה באופן אישי. לטענתה, עיון בבקשת הרשות להתגונן אשר הוגשה מטעמה מלמד, כי כלל לא היה מקום להגיש את התביעה נגדה בהיעדר עילת תביעה כנגדה. לטענתה, הנתבעים הגיעו להסכמה פרקטית אל מול התובעת במסגרתה החליטו לשלם לתובעת את התמורה המגיעה לה מכספים אשר יתקבלו ממכירת הדירה אשר בבעלותם, תוך שיעלו את טענותיהם בעניין בגדר ההליך המשפטי המתנהל בינם בבית המשפט לענייני משפחה, אשר יכריע על מי מהנתבעים לשאת בתשלום החוב לתובעת. לטענתה, תיקון כתב התביעה על ידי התובעת בדרך של הוספת הנתבע 2 כנתבע נוסף מעיד כי, אף התובעת עצמה הייתה מודעת להיעדר אחריותה של הנתבעת 1, וכי הסכם הפשרה בין הצדדים אינו כולל הודאה מטעמה לחוב הנתבע. לבסוף טענה הנתבעת 1, כי טרם הגשת התביעה ולאחר קבלת מכתב התראה על ידי התובעת ביקשה לקיים פגישה עם ב"כ התובעת במטרה להבין במה מדובר וכיצד ניתן להביא את המחלוקת לסיומה, אולם התובעת, משיקוליה, ובחוסר תום לב, בחרה להגיש את תביעתה ולא להיפגש עמה. באשר לטענות התובעת בדבר הטרחה שהושקעה בגין ניהול ההליך דנן טענה הנתבעת 1, כי כתב התביעה נערך על פני שלושה עמודים ונדמה, כי לא מדובר בטרחה של ממש, ובכל מקרה, הגשת התביעה לא היא שהביאה לסיומה היעיל של המחלוקת בין הצדדים, אלא הליך המשא ומתן אשר נוהל בין ב"כ הצדדים. לטענתה, שלל הפעולות אשר ננקטו על ידה מעידים, כי הנתבעת 1 עשתה כל שביכולתה על מנת להביא להסכם הפשרה למרות שהיא אינה מודה באחריותה ביחס לחוב הנטען.

הנתבע 2 טען בסיכומיו, כי כתב התביעה מעולם לא נמסר לידו, וכי רק לאחר פסק הדין אשר ניתן כנגדו בהיעדר הגנה, נודע לו, באמצעות ב"כ הנתבעת 1 על התביעה נשוא ההליך דנן, או אז החלו המגעים לפשרה בין הצדדים. לטענתו, הוא נמנע מלהגיש בקשה לביטול פסק הדין, מאחר וביקש למצות את ניסיון הפשרה ולהימנע מהליכים מיותרים. אף הנתבע 2 כפר באחריותו לתשלום החוב לתובעת, אולם לטענתו, מאחר וביתם המשותף של הצדדים, אשר ממילא מצוי בכינוס נכסים, שימש כביטחון עבור פירעון ההלוואה, הסכים להסדר הפשרה אשר הושג בין הצדדים. משכך טען, כי אין מקום להשית עליו הוצאות בגין ניהול ההליך.