תא"ק 58770-03-14 מדינת ישראל נ' שדה אליעזר - מושב עובדים של העובד הציוני להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ

לפני בקשה שהגיש הנתבע / התובע שכנגד, מושב שדה אליעזר לצירוף ראיה - טבלה המפרטת שמות של מושבים השוכנים בסמיכות למושב שדה אליעזר ושהופלו, על פי הנטען, לטובה לעומת מושב שדה אליעזר שחויב בדמי חכירה גבוהים מדמי החכירה שבהם חויבו אותם מושבים. לטענת הנתבע, מדובר בראיה "בעלת רלבנטיות מהמעלה הראשונה" הנוגעת לטענת האפליה שהועלתה על ידו בכתב ההגנה ועל כן, יש להתיר את צירופה.

התובעת מתנגדת לבקשה. לטענתה, מדובר בטבלה המסכמת נתונים שמעולם לא נבדקו על ידה ולא נבחנה אמינותם, הטבלה לא גולתה בתצהיר גילוי מסמכים על אף שהתיק מתנהל משנת 2006 ותצהירי העדות הראשית הוגשו בשנת 2007. המדינה טוענת עוד, כי העדים מטעמה כבר העידו ונחקרו בחקירה נגדית מבלי שניתנה להם האפשרות להגיב לטבלה, לבדוק את הנתונים המפורטים בה והאם מדובר בנתונים נכונים. המדינה הוסיפה וטענה, כי הטבלה צורפה לתצהירו המשלים של אברהם אלחדד שלא ערך את הטבלה, לא אסף את הנתונים המפורטים בה ולא בדק את אמיתותם. על כן, מדובר בתצהיר ובראיה שהיא בגדר עדות שמועה שאינה קבילה, בהתעלם מהשלב שבו היא מוגשת.

לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה לבקשה ובתשובה לתגובה, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות, בהיותה חסרת בסיס משפטי.

הכלל הוא, כי יש להקפיד על סדרי דין תקינים, לרבות המצאת ראיות במועד ובשלב שנקבעו לכך. "דלתותיהם של בתי המשפט פתוחות לרווחה לפני המבקשים סעד, ויכולת הפנייה לבתי-משפט היא מזכויות היסוד של האדם. ואולם, משעברנו את השערים ונכנסנו אל הטרקלין, מחובתנו לשמור על סדרים שקבע בעל הבית ולא כל הרוצה ליטול בא ונוטל. כלל הוא לעניין הגשתן של ראיות, שבעל דין אמור וחייב להגישן ב"חבילה אחת"- כך, ולא בתפזורת, זעיר שם זעיר שם" (ר' ע"א 579/90 רוזין נ' בן נון, פ"ד מו (3) 738, 742).

בפסיקת בית המשפט העליון נקבעו מספר שיקולים אשר על בית המשפט לשקול בבואו להכריע האם לחרוג מן הכלל האמור, ולהתיר הגשת ראיה באיחור בבחינת היוצא מן הכלל, אשר בעיקרם הנם שיקולים של מדיניות הקשורים ביעילות ניהולו של ההליך הספציפי, וביעילות מערכת המשפט בכלל. הנטל הוא על המבקש לסטות מההסדרים הקבועים לפרוש טעמים סבירים והוגנים, ולשכנע את בית המשפט להתיר את הסטייה מן הכלל והתרת הבאת הראיה הנוספת. במסגרת השיקולים ייתן בית המשפט דעתו לאופי הראיה הנוספת כגון אם הייתה ראיה "טכנית" ופשוטה; ישקול את השלב אליו הגיע המשפט, והאם התרת הבאת הראיה החדשה בשלב זה של המשפט משבשת את סדר הדין התקין; כן יינתן משקל לשיקול, האם יכול היה המבקש להביא את הראיות בשלב קודם, ומה הטעם בגינו לא הובאו הראיות בזמן הראוי (ר' עניין רוזין, עמ' 743-744). במסגרת שיקול דעתו אם לאפשר הגשת ראיות מפריכות יבחן ביהמ"ש האם ידע התובע על הראיה שמבקש להפריכה או האם היה עליו לדעת עליה (ע"א 188/89 עזיאיזה נ. מ.מ. כפר דבוריה פד"י מז (1) 661, 665), ועליו להראות, כי לא עמדה לו האפשרות להביא את הראיות בשלב קודם, וכי אי הבאת הראיה הנוספת בשלב מוקדם יותר הייתה בתום לב, ונבעה מסיבות שאינן תלויות בו.

כפי שיובהר להלן, במקרה זה לא הוכחו התנאים המצדיקים חריגה מן הכלל האמור וההפך הוא הנכון. בחינת השיקולים הרלבנטיים לצורך הכרעה בבקשה, לרבות התנהלות המושב, השלב בו מוגשת הבקשה ובחינת הראיה עצמה – קבילותה ואמינותה, מחייבת דחיית הבקשה בהיותה מופרכת וחסרת בסיס כלשהו.

השתלשלות העניינים בתיק זה פורטה בהרחבה בהחלטה מיום 3.11.2014 שבה דחיתי בקשה לתיקון כתב ההגנה שהוגש מטעם המושב. אינני רואה צורך לחזור על הדברים אך אציין, כי התיק כאן מתנהל מזה כשמונה שנים, תצהירי העדות הראשית הוגשו בשנת 2007, וההליכים בתיק זה הוקפאו בשל ניהול הליכים מקבילים בתיקים אחרים שהתנהלו בבית משפט אחרים ברחבי הארץ. הטענה בדבר קיומה של אפליה נטענה כבר בכתב ההגנה שהגיש המושב והמצהירים מטעמו התייחסו לטענה זו אף בתצהירי העדות הראשית שהוגשו מטעמם. אין בבקשה הסבר מניח את הדעת מדוע הבדיקה באשר לנתונים של המושבים האחרים נעשתה רק לאחרונה, מדוע הפנייה למשרד רואה החשבון מקלר נעשתה רק לאחר שעדי התביעה סיימו את עדותם ומדוע לא נעשתה בשלב מוקדם יותר.

זאת ועוד, מתן היתר להבאת הראיה בשלב זה של הדיון תביא לסרבול ההליכים בתיק, ותגרור אחריה את הצורך במתן אפשרות לתובעת לבדוק את הטבלה, את הנתונים המפורטים בה, האם מדובר בנתונים נכונים ואם כן- מה משמעותם, וכן תחייב את המדינה להגיש תצהירי עדות ראשית משלימים כדי להתמודד עם אותם נתונים והמשמעות שלהם. הליך זה יכול להימשך זמן רב שכן מדובר בנושאים הנוגעים לאירועים שהתרחשו לפני שנים רבות. בנסיבות אלה, יהיה צורך לבטל את ישיבת ההוכחות שנקבעה לצורך שמיעת יתר עדי הנתבע ואת הישיבה שנקבעה לצורך שמיעת סיכומי הצדדים בעל פה. יש בכך כדי לגרום לתובעת, למערכת בתי המשפט ולציבור המתדיינים נזק חמור במיוחד. אילו המושב היה מספק הסבר מניח את הדעת למחדל שגרם לאי הכנת הראיה וצירופה בזמן אמת – ניחא. ניתן אולי למחול על הנזק החמור שייגרם לתובעת ולציבור המתדיינים ולאפשר למושב לצרף את הראיה. ברם, בהעדר הסבר מניח את הדעת למחדל, אין מקום להתיר צירוף הראיה.