תא"ק 58198-11-16 בולנדי נ' לוזון

לפניי בקשת רשות להתגונן מפני תביעה שהוגשה בסדר דין מקוצר ועילתה – חוב נטען של המבקש כלפי המשיב, אגב פירוק יחסי שותפות ביניהם בחברת ל.ב. ניו סנטר בע"מ (להלן: "החברה").

התביעה מבססת עצמה על הסכם פשרה שנכרת בין הצדדים ביום 14.7.2016. על פי הסכם הפשרה, ובמסגרת פירוק השותפות שבין הצדדים, הסדירו הצדדים את סוגיית הזכויות והחובות ההדדיות בגין סגירת החברה, ובין היתר – את מחויבותו של המשיב לשאת ב-50% מחובות החברה (סעיף 2.1 להסכם). עוד קובע ההסכם, כי בכפוף לביצוע תשלום שסוכם בין הצדדים במסגרת ההסכם הנ"ל:

"צד ב' [המשיב כאן – ע"י] מתחייב בזאת שלא לדרוש ו/או לתבוע כל זכות בנכס המתואר בסעיף 3.1 שלעיל, ו/או בזכויות החברה לרבות מוניטין, סחורה וכו' וכי התשלום שיועבר לו ע"י צד א' [המבקש – ע"י] כאמור בסעיף 3 שלעיל מהווה את כלל זכויותיו ואלו בלבד." (סעיף 2.5 להסכם).

המבקש, אשר אין מחלוקת כי היה מיוצג בידי עורכת דין בעת המשא ומתן על כריתת החוזה, ואף חתם על נוסח מוקדם של החוזה – אך חזר בו לאחר מכן – מעלה טענות שונות, וביניהן כי תנאי החוזה אינם סבירים, כי מנגנון ההתחשבנות בחוזה הוא מקפח וכי עורכת הדין שייצגה אותו "הובילה אותו שולל" כלשונו (וראו עמ' 2 ש' 8). טענה נוספת שמעלה המבקש היא כי סעיף 4.3 להסכם קובע כי הצדדים יפעלו לקבלת תוקף של פסק דין להסכם, וכי התחייבות זו היא בבחינת "תנאי מתלה", כך שההסכם כלל לא נכנס לתוקף. עוד טוען המבקש, כי תוצאת ההסכם היא הקניית זכויות מעין קנייניות למשיב, אשר אין לו כל זכות קניינית בנכס.

לאחר שעיינתי בחומר שבתיק ושמעתי את עדותו של המבקש, נחה דעתי כי מדובר באחד המקרים שבהם ההגנה – הגנת בדים מוחלטת היא, וכי יש לדחות את בקשת הרשות להתגונן וליתן פסק דין נגד המבקש.

עסקינן בהסכם פשרה, אשר המבקש אינו מכחיש שחתם עליו. המבקש גם אינו מכחיש שהיה מיוצג בידי עורכת דין במהלך המשא ומתן לכריתת ההסכם. ההסכם מפורט כדבעי, ומסדיר את מערכת היחסים שבין הצדדים, תוך שהוא מאזן בין זכויותיהם ההדדיות של הצדדים, וקובע מנגנון התחשבנות ביחס לרכיבים הטעונים התחשבנות.

טענותיו של המבקש כולן נוגעות לכך שלא הבין על מה הוא חותם או כי חתם תחת לחץ. הנטל להוכחתן של טענות מסוג זה הוא גבוה תמיד, שהרי אדם שחתם על מסמך מוחזק כמי שקרא אותו, הבין אותו והסכים לאמור בו. אולם כאשר מדובר במי שחתם על הסכם מפורט בעודו מיוצג על ידי עורך דין, ולאחר שביטל כבר הסכם קודם – הנטל גבוה במיוחד. כאמור, מדובר בהסכם שהוא תוצר של משא ומתן, ואשר מעיון בו לא ניתן לומר כי הוא לוקה בחד-צדדיות מסוג כלשהו.

זאת ועוד. המבקש טוען נגד מנגנון ההתחשבנות, וטוען כי השווי שניתן לנכס המקרקעין בחוות הדעת מטעם המשיב, שעל בסיסה חושב התשלום, הוא מנופח ובלתי סביר (סעיף 48 לתצהיר התומך בבר"ל). לטענת המבקש, מקום שבו הפער בין שתי חוות הדעת כה גדול – ברי כי חוות הדעת מטעם המשיב היא "מנופחת". לטענה זו יש להשיב, כי מסקנה אפשרית אחרת היא כי חוות הדעת שהציג המבקש נוקטת שווי נמוך מן הראוי – כך שטיעון זה של המבקש ניתן להפנות כנגדו, ומכל מקום – המנגנון שעליו הסכימו הצדדים לוקח בחשבון את העובדה שחוות דעת שמאית מטעם כל אחד מן הצדדים עלולה להיות מוטית לטובת הצד שהזמין אותה, ולכן קובע הן כי הסכום שיחייב את הצדדים יהיה ממוצע חוות הדעת והן כי ממוצע חוות הדעת יחייב את הצדדים, וכי הם יהיו מושתקים מלהעלות טענות ביחס אליו (סעיף 3.4 להסכם).

אשר לטענה כי מתן תוקף של פסק דין להסדר הפשרה או פירוק החברה בפועל הם תנאים מתלים לתוקפו של ההסכם – לא מצאתי כל בסיס בנוסח הסעיף לטענה זו. מדובר בתניות בהסכם אשר חיוביהם ההדדיים של הצדדים אינם מותנים בהם, ולמעשה, מתן תוקף של פסק דין להסכם הפשרה אפילו לא נכלל כחיוב תוצאה, אלא כחיוב השתדלות גרידא.