בנק הפועלים נ' דאהר

לפניי בקשה לביטול פסק דין, שניתן על ידי בהעדר הגנה ביום 5/1/17. פסק הדין ניתן על בסיס אישור מסירה, חתום על ידי המבקש עצמו, מיום 1/12/16. 

הבקשה לביטול פסק דין הוגשה ביום 9/1/17, למחרת סריקתו של פסק הדין החתום.

המבקש אישר קבלת כתב התביעה ביום 1/12/16, וטען כי רשם עליו בטעות כאילו התקבל ביום 10/12/16, העביר את החומר לעו"ד להכנת בקשת רשות להתגונן, וזה גילה טרם תום המועד, שסבר בטעות שעומד למבקש להתגונן, כי ניתן פסק דין.

הבקשה הינה משיקול דעת בית המשפט ולא מחובת הצדק. אין בסיס לטענת המבקש נגד ההמצאה, על בסיס מסירת כתב התביעה לידיו ולא לידי בא כחו.

לגוף התביעה הצהיר המבקש בבקשתו רק כי בפיו "טענות כבדות משקל בכל הקשור לסיכויי ההצלחה" (סעיף 11 לתצהיר), וכי הוא מכחיש את רוב סעיפי התביעה (סעיף 12 לתצהיר).

המשיבה הגישה תגובה, בה התנגדה לביטול פסק הדין, בנימוק לפיו לאור ההודאה במסירת כתב התביעה, היה על המבקש לפרט נימוקי הגנה, שהיא "המשוכה המשמעותית שעל הנתבע לעבור" והוא לא עשה כן.

המבקש הגיש תגובה לתגובה, אליה צירף את כתב התביעה, נושא חותמת "נתקבל" של בית המשפט, ועליו הרישום בכתב יד של הנתבע: "נתקבל ביום 10.12.16".

התגובה לא נתמכה בתצהיר, ונטען בה על ידי בא כח המבקש כי הטענה המרכזית להגנתו הינה כנגד יתרת החוב שלו בחשבון ערבויות בנקאיות, כי תוקפן פג מזה מספר חודשים, והמשיב אינו זכאי לחייבו בהן, ובנוסף צויינו "טענות כבדות משקל אשר יפורטו בבקשת רשות להתגונן, בגין אופן חישוב הרבית אשר חוייב בה חשבונו של המבקש ואשר גרמה להתנפחות החוב באופן מופרז" (סעיפים 2-4 לתגובה לתגובה).

לאחר שקראתי את כתבי בי הדין, אני מחליטה לבטל את פסק הדין, בחלקו המתייחס לערבויות הבנקאיות, ולדחות את הבקשה ביחס ליתר סכום התביעה.

כאמור, הבקשה הינה בקשה לביטול משיקול דעת בית המשפט, באשר אין מחלוקת כי כתב התביעה נמסר למבקש כדין.

הבקשה הוגשה במועד, יום אחרי חתימת פסק הדין.

הטעם למחדל נטען באופן סתמי, והמבקש לא הצהיר מתי פנה לבא כחו לטפל בהגשת ההגנה, אלא הסתפק במילים "מאוחר יותר". עיון ביפוי הכח מלמד כי נחתם ביום 8/1/17, יום לפני הגשת הבקשה וביום, בו נודע כי ניתן פסק דין. הטעם של טעות בכתיבת תאריך המסירה תלוי במבקש.

טעות במניין הימים על דרך הסתם לא הוכרה כטעם מיוחד להארכת מועד הקבוע בחיקוק:

"התמונה העולה מן המקובץ היא, כי איחור של יום אחד איחור הוא, הטעון תירוץ וצידוק. הטעם לכך הוא ברור: "עם תום התקופה להגשת ערעור הופך פסק הדין לסופי, והצד שכנגד זכאי לראות את עניינו כבא על סיומו (ע"א 135/63, בעמ' 1860; ע"א 461/69, בעמ' 53)" בש"א 169/87 [3] שם). איחור של יום אחד יכול להיגרם בעטיין של סיבות שונות, ובהן טעות במניין הימים בחודש פלוני, כפי שאירע בענייננו, תקלה משרדית (ראה ב"ש 83/86 (ע"א 398/84) סוקול נ' ישמח ואח' [5]), תקלה בעבודת הדואר (ראה בש"א 4294/94 [6]) וכיוצא באלה עניינים. אך מובן כי עובדת היות האיחור בן יום אחד בלבד אינה מהווה - כשהיא לעצמה - סיבה טובה להתיר פתיחתו של ההליך באיחור. יש לבדוק את סיבת האיחור, ורק אם זו עולה כדי "טעם מיוחד" המוכר בדין, תינתן הרשות לפתוח בהליך" (בש"א 3086/95 אנגל חברה לקבלנות כללית בע"מ נ' בויום מהנדסים בע"מ, פ"ד מט(5) 89 (1995)). בפסק הדין הובאה ההלכה כאמרת אגב, שכן שם הוכרה הטעות במספר הימים בחודש דצמבר כטעם מיוחד לאיחור בן יום אחד. בענייננו לא הוסבר מה הסיבה לטעות.

אני קובעת כי התנהלות המבקש בהמתנה עד יומיים לפני המועד להגשת בקשת רשות להתגונן, אף לפי סברתו המוטעית בדבר תאריך המסירה, מעידה על אדישות וזלזול בהליך.

לגוף התביעה לא הציג המבקשים כל הגנה, למעט טענה סתמית, לא מכומתת, ולא מפורטת, הכוללת הודאה ברוב סכום התביעה, ויודגש כי התביעה הינה על סך מעל 370,000 ₪, מתוכה חשבון הערבויות הבנקאיות מגיע לכ-68,000 ₪ בלבד. הטענה ביחס לערבויות אינה מפורטת מבחינת תאריכים ונסיבות, וממילא אם ישיב המבקש למשיב את הערבויות, הרי שחיובו בסכומן יבוטל. הטענה ביחס לריבית הינה בניגוד לפסיקה, לפיה יש לפרט למצער את גובה הריבית המוסכמת והריבית שחוייבה, בתקופות השונות, על מנת לטעון כנגד חיובי הריבית. ההגנה אינה מסויימת, ולא היתה מתקבלת גם לו היתה מוגשת בקשת רשות להתגונן במועד.

"בנושא הריבית למשל, היה עליו לפרט בתצהירו מה בדיוק סוכם בינו לבין פקידי הבנק לגבי שיעורי הריבית, הן במסגרת האשראי והן לגבי משיכות היתר ובמה חוייב ומה ההפרש שביניהם... איזון זה מושג לפי הכלל שעל הנתבע לפרט בתצהירו את מערכת הנתונים העובדתיים שעליהם משתית הוא את טענותיו, ושעליה מבוססת חוות דעת מקצועית בצורה מפורטת וברורה. טעון על דרך הסתם בהעדר פרוט כאמור אין בו כדי ליצור תשתית מספקת למתן רשות להתגונן" (ע"א (חיפה) 88/96 מוחמד שפיק אגבריה נ' בנק ערבי, תקדין-מחוזי 96(4) 431).