תא"ק 55859-10-13 עיריית ראשון לציון נ' מזמבר

ההליכים בתיק זה החלו לפני קרוב לשלוש שנים, באוקטובר 2013, עת הגישה המשיבה כתב תביעה בסדר דין מקוצר על סך למעלה מ-300 אלף ₪, בטענה כי למבקש חובות כאמור בקשר לנכס בחזקתו המצוי בתחומה.

בינואר 2014 נחתם פסק דין בהעדר התגוננות, ובאוקטובר 2015 – בוטל (החלטת כב' הש' באומגרט מיום 15.10.15). בסמוך לאחר מכן תוקן סכום התביעה, לבקשת המשיבה, והופחת לסך של כ-100 אלף ₪. בינואר 2016 הגיש המבקש בקשת רשות להתגונן.

לטענת המבקש במשך שנים רבות לא שילם מסי ארנונה והמשיבה נמנעה מלגבות את החוב לאור מצבו הכלכלי. משנת 2013 החלה המשיבה בהליכי גביה נגדו, אך מדובר בחובות שרובם ככולם התיישנו. לפיכך, ונוכח הבטחה להנחה שקיבל מהמשיבה בקשר ליתרת החובות, לא מגיע חובו של המבקש למשיבה אלא לכ-30 אלף ₪ בלבד.

המשיבה חולקת על טענת ההתיישנות וטוענת כי ההצעה להעניק למבקש הנחה אינה עוד בתוקף.

דיון

ככלל ניתן לומר כי לא במהרה תידחה בקשת רשות להתגונן, כשם שאין לומר כי רשות תינתן כדבר מובן מאליו. בעשרות שנות פסיקה בנושא זה נקבעו אמות מידה די ברורות בשאלה: מתי תינתן לנתבע רשות להתגונן ומתי תידחה בקשתו. ניתן לומר כי תינתן רשות להתגונן כאשר הנתבע מעלה בתצהירו שיש לו יסוד להגנה, או אפשרות מבוססת של הגנה, או הצעה סבירה של הגנה, או הגנה טובה לכאורה או עובדות המצביעות על סכסוך סביר. כל אלה הם מטבעות לשון שונים של אותו רעיון: שבשלב הזה של המשפט, אין הנתבע צריך לשכנע את בית המשפט בצדקתו. זאת הוא יצטרך לעשות במשפט עצמו. אין בית המשפט השומע את הבקשה צריך לשקול את טיב הראיות של הנתבע ואת מהימנות העדים של הנתבע לעומת אלו של התובע. כל אלו הם עניין למשפט עצמו. על בית המשפט לשקול אם הנתבע הראה סיכוי של הצלחה בטענותיו. הייתה הגנה לכאורה בידי הנתבע - יורשה להתגונן בפני התביעה; לא הייתה כזו , או אם בית המשפט מתרשם שהגנתו של הנתבע היא הגנת בדים - לא יתן לו רשות להתגונן.

בית המשפט העליון, בע"א 465/89 בן צבי נ. בנק המזרחי, פ"ד מ"ה (1) 66, מפי כב' השופט (כתוארו אז) דב לוין, סיכם היטב את ההלכה הבסיסית הנוגעת לבקשות רשות להתגונן, והדברים נותרו באיתנותם עד היום (שם, בעמ' 69-70):