תא"ק 54144-06 בנק לאומי לישראל בעמ נ' עמר ואח'

1.המבקש הגיש בקשה לביטול פסק דין, שניתן כנגדו בהיעדר הגנה ביום 12-02-2007. לטענת המבקש, מעולם לא קיבל הוא לידיו את כתב התביעה, אלא שמסירת הכתב בוצעה לכאורה על ידי הדבקתו על דלת מגוריו. עוד טוען הוא, כי המשיב התנהל בחוסר תום לב משווע עת החתים אותו על חוזים בנקאיים בהיותו קטין בן 12 שנים. לטענתו, אביו - הנתבע 1 בתביעה זו, פנה למשיב בבקשה לצרפו ואת אחיו הקטן לחשבון הבנק בכדי שיוכלו למשוך כספים לכלכלה בסיסית ותשלומים שוטפים. לאור אי קיומה של תעודת זהות למבקש הוסיף המשיב את המבקש לחשבון כשותף ביום 7-12-1990. ביום החתימה היה המבקש בן 12 וחצי שנים. בגיל 16 לערך, פנה המבקש לסניף הבנק של המשיב וביקש להוציאו מהחשבון היות ולא קיים קשר בינו לבין אביו, אולם, נציגת המשיב סירבה לפרק את השותפות בחשבון נוכח קיומה של הלוואה עומדת בחשבון.

2.עוד מוסיף המבקש וטוען, כי יש לבטל את פסק הדין מחובת הצדק נוכח אי מסירת כתב התביעה לידיו, בעוד שנודע לו על ההליכים המשפטיים כנגדו רק ביום 30-05-2007 כאשר הגיע לחתום על משכנתא לרכישת דירה. שבוע לאחר מכן בוצעה לידי בת זוגתו מסירה של אזהרה מתיק ההוצאה לפועל, דהיינו ביום 6-6-2007. המבקש פנה לאביו לשם הסדרת החוב לבנק וככל הנראה המשיב הגיע להסדר עם אביו של המבקש, הסדר אשר הופר על ידו בהמשך. לטענתו, תביעת המשיב מבוססת על חוזה פסול ובלתי חוקי אשר בוצע בחוסר תום לב והפרה בוטה של חובות האמון של הבנק כלפי המבקש, ולפיכך קיימים לו סיכויי הגנה כנגד התביעה.

3.המשיב מתנגד בתוקף לביטולו של פסק דין שניתן לפני שמונה שנים. לטענתו, הבקשה הוגשה באיחור ניכר ללא בקשה להארכת המועד וללא טעם מיוחד. המבקש מתעלם מהעובדה כי אישור מסירת האזהרה מתיק ההוצאה לפועל בוצע ביום 6-6-07 ונמסר לידי אשתו. יתר על כן, מודה הוא כי נודע לו על מתן פסק הדין עוד ביום 30-5-07 עת הגיע לחתום על משכנתא. לפיכך, משהמבקש לא הגיש את בקשת הביטול בתוך 30 ימים מיום שהומצאה לו ההחלטה ולא הגיש בקשה להארכת המועד בצירוף טעם מיוחד, יש לדחות את בקשתו.

4.לטענת ב"כ המשיב, מועד צירופו של המבקש לחשבון היה ספטמבר 1998, ולא כפי שנטען על ידו, ובמועד זה היה המבקש כבן 20 שנה. ביום 4-12-07 חתם המבקש על הסכם פשרה בתיק ההוצאה לפועל וויתר על מלוא הטענות שיש לו, ולהסכם זה ניתן תוקף של פסק דין. בשנת 2011 הגיש המבקש בקשה בהוצל"פ לביטול עיקול על משכורתו, ואין בה זכר לשמץ מטענותיו ביחס להחתמתו כקטין.

5. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, מצאתי לדחות את הבקשה, מן הטעמים שיפורטו להלן:

א. המועד להגשת בקשת הביטול נקבע בתקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות"), ולפיה, למבקש נתונים 30 ימים מיום שהומצאה לו ההחלטה לצורך הגשת בקשת הביטול. רק אם פעל המבקש במסגרת הזמנים שנקבעה בתקנה, רשאי בית המשפט או הרשם לבטל את פסק הדין, שאחרת עליו לעתור להארכת המועד בהתאם לאמור בתקנה 528. במקרה שבפניי, המועד שבו נודע למבקש אודות מתן פסק הדין כנגדו הינו, לטענתו, ביום 30-5-2007 בעת שפנה לבנק לצורך חתימה על הסכם משכנתא, ולא זו בלבד, אלא שאזהרה מלשכת ההוצאה לפועל נמסרה לו כבר ביום 6-6-2007 לאותה הכתובת בה הומצא כתב התביעה, כתובת אשר אין המבקש מכחיש כי הינה כתובתו ובה מתגורר הוא עם אשתו, אשר קיבלה לידיה את האזהרה. דבר זה אף הוביל את המבקש לפנות לאביו ולהאיץ בו להגיע להסדר החוב עם המשיב, הסדר עליו חתם הוא יחד עם אביו ביום 4-12-07. גם לאחר שנפתח כנגד המבקש תיק הוצאה לפועל לביצועו של פסק הדין, לא פעל המבקש כדין ולא הגיש בקשה לביטול פסק הדין שניתן כנגדו ואף לא העלה כל טענה אחרת, כי אם ההיפך, המבקש חתם על הסכם הפשרה בהיותו אדם בגיר והמשיך לנהל את החוב במסגרת תיק ההוצאה לפועל ותיק איחוד שהיה פתוח כנגדו, ואף להגיש בקשה לביטול עיקולים שהוטלו במסגרת התיק ללא להזכיר כל טענה שהיא כנגד החוב עצמו. בנסיבות אלו, ברי כי המבקש ידע אודות פסק הדין שניתן כנגדו, ולפיכך, איחר את המועד להגשת בקשה לביטול פסק הדין.

כמובן, שאיחור זה בהגשת בקשת הביטול מצריכה הגשת בקשה להארכת המועד הנתמכת בטעם מיוחד, כאמור בתקנה 528 לתקנות, בקשה אשר לא הוגשה. אף אין בטענות המבקש, לגופו של עניין, כדי להוות טעם מיוחד להארכת המועד, שכן אין בהם כדי להוות נסיבות חיצוניות שאינן בשליטתו אשר מצדיקות את האיחור שבהגשת הבקשה. אין ספק, כי למבקש לא היתה כל מניעה להגיש את בקשת הביטול, ככל שהיה חפץ הוא בכך, במועד הרלוונטי, ונראה שאף לא מצא הוא כל צידוק להגשת בקשת הביטול עצמה באותה עת, וכי כל טענתו המאוחרת, באשר לחתימה על מסמכי הבנק בעת שהיה קטין, נולדה כעת לצורכי הגשת בקשה זו. לפיכך, די באי הגשת הבקשה לביטול הפסק במועד, ובאי הצגת טעמים מיוחדים להארכתו, כדי לדחות את הבקשה.

ב.אף בחינת הבקשה לגופם של טענות, מגלה כי המצאת כתב התביעה לכתובתו הבלתי מוכחשת של המבקש, אותה הכתובת בה בוצעה המצאה של אזהרה מלשכת ההוצאה לפועל, בוצעה כדין, הגם שבדרך של הדבקה, ולא נסתר תצהירו של המוסר באשר לביצועה כדין לאחר שלושה ביקורים בכתובת ותוך אימות עם אדם אחר, כעולה מאישור המסירה. לפיכך, לא מצאתי כי נפל כל פגם בהליך מתן פסק הדין ואין מקום לביטולו מחובת הצדק.

ג.ביטולו של פסק הדין אפשרי הוא אף לפי שיקול דעת בית המשפט בהינתן כי קיים צידוק לאיחור בהגשת כתב ההגנה וכי למבקש סיכויי הצלחה כנגד תביעת המשיב באם יבוטל הפסק. כאמור לעיל, לא נמצא צידוק לאיחור בהגשת כתב ההגנה, אשר אילו רצה המבקש להגישו כל כך היה יכול לעשות כן במשך תקופה ארוכה מרגע שהובא לידיעתו כי נפתח כנגדו תיק הוצאה לפועל לביצוע פסק הדין, אולם זה בחר מרצונו החופשי ומטעמיו שלו שלא לעשות כן. אולם, בעוד שעל המבחן הראשון ניתן להתגבר בהטלת הוצאות, המבחן השני, של סיכויי הצלחת המבקש, הינו, בהתאם להלכה הפסוקה, החשוב והמשמעותי מבין השניים. אכן, טענת המבקש כי זה הוחתם על מסמכי פתיחת החשבון בבנק בהיותו קטין הינה טענה רצינית, כשלעצמה, המגלה סיכויי הגנה למבקש. אולם, כפי שאף צוין בתגובת ב"כ המשיב, טענה זו נטענה בעלמא ללא כל תימוכין ראויים, בעוד שהמשיב סותר טענה זו על נקלה בהציגו את תדפיסי חשבון הבנק המעידים כי החשבון הפך למשותף בין המבקש לאביו רק בחודש אפריל של שנת 1998, עת היה המבקש כבן 20 שנה ולא עוד קטין. עם טענה זו המבוססת היטב, לא ידע המבקש להתמודד בתשובתו אלא אך בטענה כי המשיב לא תמך את תגובתו בתצהיר. יצוין, כי אין המשיב חב בהגשת תצהיר התומך בתגובתו, ובאין תצהיר אין הדבר מביא לפסילת התגובה והאמור בה, אלא שמשקל הדברים נקבע על ידי בית המשפט. במקרה זה, מצאתי כי אין למבקש על מה להישען בטענתו כי הוחתם הוא על המסמכים ביותו קטין וכל ניסיונו להעלות טענה זו בשלב זה בכדי לזכות בביטול פסק הדין, נדונה לכישלון הן מן הטעם שהטענה מתבררת כחסרת כל בסיס לנוכח מסמכי הבנק כרשומה מוסדית המהווים חזקה לנכונות האמור בהם, והן מן הטעם כי טענה זו מועלית לראשונה רק כעת ולא הועלתה מעולם על ידי המבקש לאורך כל שנות התנהלותו אל מול החוב בהוצאה לפועל. אין זאת אלא, כי המבקש הכיר והודה בחוב זה שלו כלפי המשיב והוא מושתק כעת מלטעון כנגד הודאתו בשלב כה מאוחר ובשיהוי ניכר של 8 שנים לאחר שניתן פסק הדין ונודע לו אודותיו.

לפיכך, אין כל ממש בטענת ההגנה המועלית כעת על ידי המבקש, ואף אין מקום להורות על ביטול פסק הדין לפי שיקול דעת בית המשפט.