תא"ק 52618-05-14 בנק לאומי לישראל בעמ נ' אלבז ואח'

לפניי בקשות רשות להתגונן שהגישו המבקשים כנגד תביעת המשיב (להלן: "הבנק") שהוגשה בסדר דין מקוצר.

על פי כתב התביעה, ביום 29.10.12 פתחו המבקשים חשבון אצל הבנק המשיב וחתמו על תנאים כללים לניהול חשבון חוזר דביטורי (להלן: "החשבון המשותף"). הבנק נתן למבקשים אשראי בסכומים שונים. למרות דרישות חוזרות ונשנות, לא שילמו המבקשים את יתרת חובם בחשבון העומדת על סך של 149,968 ₪, נכון ליום 31.3.14.

המבקשים, המצויים בהליכי גירושין, הגישו בקשות רשות להתגונן נפרדות.

המבקשת 2 (להלן: "אליסון") טוענת בבקשת הרשות להתגונן כי עלתה ארצה בשנת 1996 ושפת אמה אנגלית. לטענתה, הבינה מהמבקש 1 (להלן: "רן") ומפקידי הבנק כי החשבון המשותף הינו לצרכי ניהול כספי גן הילדים אשר היה בבעלות המבקשים (להלן: "העסק"). בדיעבד, התברר לה כי רן עשה בחשבון ככל העולה על רוחו, לא העביר את מלוא הכנסות העסק לחשבון המשותף ואף הוציא מהחשבון המשותף כספים שלא בידיעתה ו/או באישורה.

טוענת אליסון כי ממסמכי הבנק עולה כי ביום 11.4.13 העמיד הבנק לטובת החשבון, על פי בקשת רן בלבד, הלוואה בסך של 200,000 ₪. לטענתה, לא ידעה על קיומה של ההלוואה, לא היתה שותפה לבקשת ההלוואה והיא אינה חתומה על מסמכי ההלוואה. ההלוואה ניתנה על ידי הבנק שלא בהרשאתה ובניגוד גמור להסכמים בינה לבין הבנק. עוד נטען כי גם אילו היתה ניתנת הרשאה לכל אחד מבעלי החשבון לבצע פעולות בנפרד, הרי שמחובתו של הבנק, עובר למתן הלוואה בסדר גודל זה במסגרת החשבון המשותף, לקבל את הסכמתה או לכל הפחות ליידעה בדבר העמדת ההלוואה וזאת בשל הסיכון הכלכלי הכרוך בכך. משכך, נטען כי אין לחייבה בגין הלוואה זו. עוד טוענת אליסון כי מעיון בדפי החשבון, כפי שנמסרו לה על ידי הבנק, עולה כי אין מדובר בהפרה היחידה מצב הבנק את ההסכם ביניהם שכן הבנק העמיד שתי הלוואות נוספות, ביום 12.9.14 וביום 22.9.14, ללא ידיעתה ומבלי לקבל את הסכמתה ומשכך, היא אינה מחויבת גם בגין הלוואות אלה.

המבקש 1, רן, טוען בבקשת הרשות להתגונן כי לבנק היה ידוע היטב כי אליסון היא זו אשר פועלת בחשבון בעוד הוא כלל אינו קשור לחשבון. לטענתו, העסק, גן הילדים, היה בבעלותה הבלעדית של אליסון, היא זו שהיתה הצד הפעיל בחשבון, הפקידה את השיקים של לקוחות העסק בשלושה בנקים נפרדים וגרמה ליתרות חובה משמעותיות בחשבון נשוא התביעה, וזאת ללא אישורו.

עוד הוא טוען כי אליסון נטלה מהבנק המשיב הלוואה כאשר את תשלומי ההלוואה, אשר הוחזרו מהחשבון נשוא התביעה, חדלה לשלם.

עוד נטען כי הבנק גבה ריבית מופקעת, כי החוב הרשום בספרי הבנק אינו החוב הנכון, וכי הבנק העמיד אשראי בחשבון ונתן לאליסון כספים מבתי ליידעו ושלא על דעתו. עוד נטען כי ההסכם בין הבנק לרן קובע כי הבנק יפנה רק לאליסון לגביית החוב מאחר והיא זו שקיבלה הכספים וניהלה החשבון.

בדיון בפני נחקרו שני המבקשים על תצהיריהם והצדדים סיכמו טענותיהם בכתב.