תא"ק 5189-06-12 מדינת ישראל נ' דדון ואח'

1.לפני בקשה של התובעת להתיר לה הגשת ראיות מפריכות לראיות נוספות שהוגשו מטעם הנתבעים, לאחר סיום ישיבת ההוכחות בה נחקרו העדים מטעם הצדדים. את בקשתה מבססת התובעת על תקנה 158(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי. הראיות המפריכות כוללות שתי חוות דעת מומחה והצהרה משנת 1972 על מכירת מקרקעין לפי חוק מס שבח.

הנתבעים - אשר קיבלו רשות להגיש כראייה נוספת מטעמם חוות דעת מומחה בקשר עם המוצג נ/3, שאף הוא הוגש כראייה נוספת מטעם הנתבעים במהלך ישיבת ההוכחות, באיחור ובניגוד להחלטה מיום 21/2/13 עמ' 8 ש' 28 - מתנגדים להגשת הראיות המפריכות מטעם התובעת, מן הטעמים הבאים:

(1)בקשת התובעת הוגשה ללא תצהיר תומך;

(2)היה על התובעת להגיש את כל ראיותיה מראש ולא לאחר ישיבת ההוכחות;

(3)אין מדובר בראיות מפריכות, אלא במקצה שיפורים שמבקשת התובעת לעשות לאחר שהתבררה חולשת הראיות שהגישה. חוות הדעת שמבקשת התובעת להגיש חורגות מן המחלוקת הרלוונטית לראיות הנוספות מטעם הנתבעים.

את התנגדותם מייחדים הנתבעים לחוות הדעת מטעם התובעת. מרבית הנתבעים אינם מתנגדים להגשת הצהרת מס שבח כראייה מטעם התובעת.

הנתבעים מבקשים שאם תתקבל בקשת התובעת להגיש ראיות נוספות, יותר גם לנתבעים להגיש ראיות נוספות מטעמם. (הנתבעים אינם מציינים מה הראיות שהם מבקשים להגיש וטוענים בכלליות לקיומם של מסמכים נוספים שהם מבקשים לאתר ולהגיש).

2.לאחר שעיינתי בטענות הצדדים החלטתי להיעתר לבקשת התובעת, תוך קביעת מועד לחקירת העדים הנוספים מטעמה, וזאת בלבד.

3.בהתחשב באופן בו הוגשו הראיות הנוספות מטעם הנתבעים, ובמיוחד המסמך נ/3, טוב היו עושים הנתבעים אלמלא העלו כלפי התובעת טענות שבסדרי הדין. התובעת נתנה הסכמתה להגשת ראיות נוספות מטעם הנתבעים על מנת לאפשר בירור ענייני ומלא של המחלוקת שבין הצדדים, מבלי לחסום את דרכם של הנתבעים בטענות שבסדרי דין, ובלבד שתינתן לה האפשרות להגיש ראיות מפריכות מטעמה, במידת הצורך. על יסוד הסכמה זו ניתנה לנתבעים הרשות להגיש את הראיות הנוספות מטעמם. אין זה ראוי, אפוא, לטעון כיום כי התובעת לא צירפה תצהיר לבקשה לצירוף ראיות מפריכות. את הראיות שמבקשת התובעת להגיש היום, יש למדוד באותן אמות מידה שנמדדו הראיות הנוספות של הנתבעים, דהיינו, מידת הרלוונטיות של הראיות וחשיבותן לבירור העובדות הדרושות להכרעה בעניין שבמחלוקת.

4.זאת ועוד, אין ממש בטענות הנתבעים כאילו היה על התובעת להגיש מראש את ראיות שהיא מבקשת להגיש כיום, או כאילו מדובר במקצה שיפורים שמבקשת התובעת לעשות נוכח חולשת הראיות מטעמה. הנכון הוא שלצורך הוכחת עילת התביעה כל שנדרש מן התובעת הוא הצגת נסח רישום המוכיח את זכויותיה במקרקעין מושא התביעה. זאת לדעת, כשמדובר במקרקעין מוסדרים, כבמקרה דנן, נסח הרישום מהווה ראייה חותכת לתכנו (חוק המקרקעין, התשכ"ט – 1969, סע' 125). התובעת הציגה נסח רישום המוכיח את זכויותיה במקרקעין ובכך השלימה התובעת את הבאת הראיות אשר מבססות את עילת התביעה. משטוענים הנתבעים כי הם זכאים להחזיק במקרקעין למרות זכות הבעלות של התובעת, עליהם הנטל להוכיח קיומה של זכות חוקית לישיבתם במקרקעין (ר' סעיף 16 לחוק המקרקעין, התשכ"ט – 1969, סע' 30 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], וע"א 127/77 מלכה קפה נ' יוסף לוי (1977)).

הנה כי כן, כל טענות הנתבעים באשר לקיומן של זכויות במקרקעין חרף האמור בנסח הרישום הן טענות העולות כדי הודאה והדחה. לפיכך, בכל הנוגע לטענות בדבר זכויות הנתבעים במקרקעין, מתהפך סדר הבאת הראיות, כך שעל הנתבעים הנטל להביא את ראיותיהם תחילה ורק לאחר מכן תביא התובעת את ראיותיה לסתור את ראיות הנתבעים. אפס, גם אם אין מדובר בהודאה והדחה, הרי שלכל הפחות, הנטל הראשוני להבאת ראיות בעניין זכויות החזקה של הנתבעים במקרקעין מוטל על הנתבעים, ורק לאחר שאלה יביאו את ראיותיהם זכאית התובעת להביא ראיות לסתור.