תא"ק 49246-11-14 עמידר החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ נ' חלפה ואח'

המשיבה הגישה כתב תביעה בסדר דין מקוצר לסילוק ידם של המבקשים מהדירות שבבעלותה המצויות ברחוב שרת מס' 51/8 ו- 51/7 בעיר עכו. כנגד המבקשים ניתן ביום 15.3.2015 פסק דין בהעדר הגנה אשר בוטל בהחלטה מיום 16.4.2015. בדיון שהתקיים בפני ביום 6.7.2015 לבירור הבקשה למתן רשות להתגונן, נחקרה המבקשת מס' 2 והצדדים סיכמו את טיעוניהם בע"פ והסכימו כי ההכרעה בבקשה תינתן לאחר הגשת סיכומים בכתב.

להלן עיקרי הדברים הצריכים לעניין:

כאמור לעיל, המשיבה הינה בעלת הזכויות בשתי דירות שבהן התגוררו הוריה המנוחים של מבקשת מס' 2: דירה ברחוב משה שרת 51/18 שמספרה הנוכחי הינו 12/18 (להלן: "דירה מס' 1") ודירה ברחוב משה שרת 51/17 שמספרה הנוכחי הינו 12/17 (להלן: "דירה מס' 2"). בשנת 1971 נכרת חוזה שכירות לגבי דירה מספר 1,במסגרת דיור ציבורי לזכאים בין אביה של מבקשת מס' 2, מר אזולאי אלברט לבין המשיבה ובשנת 1984 נכרת חוזה שכירות נוסף לגבי דירה מס' 2 בין הוריה של מבקשת מס' 2 , אזולאי רינה ואלברט לבין המשיבה. שתי הדירות אוחדו לדירה אחת לפני עשרות שנים (להלן ייקראו יחדיו "הדירה ברחוב שרת"). ברבות הימים הוריה של מבקשת מס' 2 נפטרו, כאשר האב המנוח נפטר האחרון מבין השניים, ביום 3.3.2013.

המבקשים עצמם התגוררו עד ליום מעברם לדירת האב, ביום 23.8.2009, בדיור ציבורי ברחוב יאנוש קורצ'ק 17/2 בעכו, הם הגישו בקשה לוועדת האכלוס מטעם משרד הבינוי והשיכון לעבור לדירה ברחוב שרת, אך נדחו, ערר שהגישו לוועדת האכלוס העליונה נדחה גם הוא. בקשתם הנוספת של המבקשים למעבר דירה נדחתה על ידי הוועדה הציבורית. לטענת המבקשים, רק לאחר הבטחה שניתנה להם ע"י מר יצחק בונפיל (שהיה מנהל עמידר בתקופה הרלוונטית) כי אם יעברו להתגורר עם האב יראו בהם "דיירים ממשיכים" , עברו בחודש 08/2009 להתגורר עם האב שהיה זקוק לעזרה דחופה בשל מצבו הרפואי והשיבו את דירתם ברחוב יאנוש קורצ'ק לעמידר. מאז שעברו המבקשים לדירה ברחוב שרת שכר הדירה שולם בהוראת קבע מחשבונה של מבקשת מס' 2 עד שהמשיבה הפסיקה באופן חד צדדי לגבות את דמי השכירות זמן קצר לפני הגשת התביעה. לטענת המבקשים, להבטחתו של מר בונפיל היו שני עדים: מר ישראל מילשטיין שהיה רכז מטעם עמידר עבור הדירה ברחוב שרת ומר יעקב טולדנו, שהיה רכז מטעם עמידר עבור הדירה ברחוב קורצ'ק. תצהירים מטעם העדים הנ"ל לא צורפו לבקשה למתן רשות להתגונן.

יצויין כי גם לאחר שעברו המבקשים להתגורר בדירה ברחוב שרת הגישו למשיבה בקשה להמשך מגורים בדירה והוועדה החטיבתית דחתה את בקשתם אולם ניתנה להם הזדמנות להביא את בקשתם (בכפוף להגשת מסמכים שנתבקשו) לבדיקה בפני ועדה מטעם משרד הבינוי והשיכון, אשר דחתה ביום 27.10.2013 את בקשתם להכיר בהם כ"דיירים ממשיכים" בטענה כי לא התגוררו בדירה ברחוב שרת 4 שנים לפני פטירת האב וכי הייתה ברשותם דירה ציבורית בה התגוררו עד חודש 8/2009. למבקשים ניתנה בהמשך אפשרות לערער על ההחלטה הנ"ל ואף נשלחה להם הודעה כי הם יכולים להגיש בקשה לקבלת דירה בתנאי שיפנו הדירה ברחוב שרת.

המבקשים טוענים כי יש להקנות להם זכות שכירות בדירה ברחוב שרת "כדיירים ממשיכים" וזאת בהתאם לסעיפים 1-3 לחוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, התשנ"ח-1998 (להלן: "חוק זכויות הדייר בדיור הציבורי"). העובדה שבמסגרת חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התוכנית לשנים 2009-2010), תשס"ט- 2009 (להלן: "חוק ההתייעלות הכלכלית") החל מיום 1.8.2009 שונתה התקופה הקבועה בסעיף 3(א) לחוק זכויות הדייר בדיור הציבורי בה על הדייר הממשיך להתגורר עם הזכאי לדיור ציבורי מ-3 שנים ל-4 שנים לא פוגעת בזכאותם כדיירים ממשיכים היות וניתנה למבקשים הבטחה שלטונית שהם יקבלו מעמד של דיירים ממשיכים בטרם נכנס לתוקף השינוי בחוק.

לעניין שאלת סמכותו של בית משפט זה לדון במחלוקת אשר הועלתה הן בכתב התביעה והן בדיון שהתקיים בפני ביום 6.7.2015 טענו המבקשים כי טענות ההגנה שהם מעלים הן טענות כבדות משקל הראויות להתברר בבית המשפט. אילו סברה המשיבה שאין לבית המשפט כל סמכות לדון במחלוקת לא הייתה בוחרת להגיש את התביעה בסדר דין מקוצר בפני בית משפט זה. כן טענו כי החלטת הוועדה העליונה מיום 27.10.2013 לא כללה קביעה שהמבקשים אינם דיירים ממשיכים, ובמכתבה מיום 13.11.2013 אפשרה למבקשים לערער על ההחלטה של, דבר שנעשה ע"י המבקשים אולם טרם התקבלה תשובה.

המשיבה מצידה טוענת כי עם פטירתו של האב, מר אזולאי, ביום 3.3.2013 היה על המבקשים להחזיר באופן מידי את שתי הדירות שאוחדו למשיבה. מאז שנת 2007 ממשיכים המבקשים להגיש בקשות למשרד הבינוי והשיכון להחליף את דירתם ביאנוש קורצ'ק לדירה במשה שרת ולהכיר במבקשת מס' 2 כ"דייר ממשיך" אולם בקשותיהם נדחו. המבקשים התעלמו מדרישת המשיבה לפנות את הדירה כתנאי לבחינת זכאותם לקבל דירה בדיור הציבורי . המשיבה ביקשה היתר לפיצול סעדים על מנת שתוכל לתבוע את המבקשים בתביעה כספית נפרדת. כן טענה כי הוועדה המחוזית בחברה ציבורית היא המוסמכת לבדוק ולהחליט בבקשות לקביעת זכאות כ"דייר ממשיך", וערעורים על החלטת הוועדה המחוזית יובאו בפני וועדת האכלוס העליונה, שפועלת כרשות מנהלית ואין בית משפט מחליף את שיקול דעת הרשות בשיקול דעתו שלו. כן טענה כי מר בונפיל הלך לעולמו ומשכך לא ניתן לאמת את טענות המבקשים בעניין ההבטחה שניתנה להם. כן נטען כי מנהל עמידר אינו הסמכות לקבוע או לתת הבטחה שלטונית כלשהי שכן החלטה בעניין הזכאות למעמד של "דייר ממשיך" הינה בידי משרד הבינוי והשיכון. עוד טענה המשיבה כי המבקשים מודים כי בית המשפט הנדון אינו בעל הסמכות לקבל החלטה במקרה הנדון מאחר והם מתכוונים להגיש עתירה מנהלית נגד המשיבה.

לאחר ששקלתי טענות הצדדים אני מחליטה כדלקמן: