תא"ק 46257-11-16 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' גי.אם.א. חברה לרכב בע"מ ואח'

1.לפניי בקשת רשות להתגונן שהגישו הנתבעים.

התביעה היא תביעה כספית שהגיש הבנק על סך217,220 ש"ח ₪, וזאת בגין יתרת חובה בחשבון הנתבעת 1 נכון לתאריך 07/11/16.

על פי כתב התביעה, חתם הנתבע 2 על כתב ערבות מתמדת ביום 08/06/10 ללא הגבלת סכום, לפיו ערב כלפי התובע לכל חובותיה של הנתבעת 1 בסכום המצוין בכתב הערבות.

לכתב התביעה צורפו אסמכתאות רלוונטיות לרבות הבקשה להקצאת מסגרת אשראי בעו"ש; תצלום דפי חשבון של הנתבעת 1 ותצלום כתב הערבות.

2.תקנה 202 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 (להלן: "התקנות") קובעת, בין היתר, כי ניתן להגיש, בסדר דין מקוצר, תביעות על סכום קצוב, בריבית או בלי ריבית, הבאות מכוח חוזה או התחייבות מפורשים או מכללא, ובלבד שיש עליהן ראיות בכתב.

3.במסגרת בקשת הרשות להתגונן העלו הנתבעים טענה לפיה, התביעה אינה ראויה להתברר בסדר דין מקוצר וזאת, כנטען, מאחר שלא צורפו לכתב התביעה הראיות הדרושות (דרישת "ראשית הראיה בכתב" ) וכן מפני שכתב התביעה אינו על סכום קצוב כדרישת התקנות.

4.הלכה היא, כי הראיה שבכתב, הנדרשת על פי תקנה 202(1)(א) לתקנות איננה חייבת להוות ראיה למלוא עילת התביעה, אלא די בראשית ראיה בלבד. 

דרישת התקנות להגשת ראיות בכתב, אין פירושה שיש צורך שראיות אלה יתמכו בכל רכיבי התביעה ובפסיקה נרחבת נקבע כי מדובר בדרישה מינימאלית.

על מנת לעמוד בדרישת התקנה הנ"ל, די לוֹ למשיב - תאגיד בנקאי, שיצרף את ההסכמים ופירוט היתרה, ואין חובה עליו לצרף את כל ספריו שיפרטו כיצד הוא חישב את סכום התביעה [ ראו: ע"א 688/89 הילולים (אריזה ושיווק) בע"מ ואח' נגד בנק המזרחי המאוחד בע"מ, פ"ד מה(3) 188; ע"א 2418/90 רלפו (ישראל) בע"מ נגד בנק למסחר בע"מ, פ"ד מז(5)133, 137).]