תא"ק 44515-06-15 כלל פנסיה וגמל בע"מ נ' סאלח

לפניי בקשה לביטול פסק דין שניתן בהעדר התייצבות המבקשת (המבקשת בבקשת רשות להתגונן).

המבקשת אינה כופרת בעובדה שהזימון לדיון הומצא לה כדין, אולם טוענת כי בא כוחה הודיע לה בבוקר הדיון כי הוא חולה. עוד טוענת המבקשת בתצהירה, שממילא, אילו התייצבה לדיון, היה התיק מועבר להתנהל בבית המשפט בעפולה, מחמת טענת חוסר סמכות מקומית שהעלתה.

לאחר שעיינתי בבקשה, נחה דעתי כי דינה להידחות אף מבלי להידרש לתשובת המשיבה. להלן טעמיי לכך.

כידוע, מקום שבו אין ספק שבוצעה המצאה כדין (וכזה הוא המצב בענייננו), נדרש בעל הדין המבקש את ביטול פסק הדין שניתן בהעדר התייצבות לעמוד בשני מבחנים מצטברים: המבחן האחד הוא הטעם לאי-התייצבותו; המבחן האחר הוא מבחן סיכויי ההגנה. בענייננו, לא עמדה המבקשת אף לא באחד מן המבחנים.

לעניין הטעם לאי-ההתייצבות, לא שוכנעתי כי הייתה הצדקה מספקת לאי-התייצבותה של הנתבעת עצמה לדיון – ואפשר שגם עו"ד סעדי, אשר סייע בידי עו"ד חטיב, יכול היה להתייצב תחתיו. עוד יוער, כי האישור הרפואי שצירף עו"ד חטיב לבקשה נושא את הכותרת "אינו תקף עבור מוסדות משפטיים, צבאיים ומשרד הביטחון", והוא אף אינו מפרט את אופי מחלתו של עו"ד חטיב.

עם זאת, כידוע מבחן הסיבה לאי-ההתייצבות היא משני בחשיבותו לשאלת סיכויי ההגנה, וזאת לאור החשיבות בגישה לערכאות, וההבנה כי גם אם המבקש את ביטול פסק הדין לא התייצב מסיבה שאינה מוצדקת (כל עוד אין היא עולה כדי זלזול של ממש בהליך המשפטי), ניתן לרפא את הפגם בפסיקת הוצאות. על כן, נדרש בית המשפט לבחון את סיכויי ההגנה (או התביעה, כאשר הגורם שלא התייצב הוא התובע), ולמבחן זה ניתן מרב המשקל.

בענייננו, התצהיר שצורף לבקשת הרשות להתגונן נחזה להיות תצהיר מלא ומפורט, אולם קריאה זהירה בו מלמדת, כי המבקשת (היא הנתבעת) נמנעת, ונראה שלא בכדי, מלהציג גרסה עובדתית פוזיטיבית כלשהו. כלומר, טענותיה הן כי התובעת "לא הוכיחה" את קבלת הכסף, "לא הוכיחה" את אי-התשלום ו"לא הוכיחה" את היקף הריבית. בשום מקום בתצהיר התומך בבקשת הרשות להגן אין הכחשה ברורה של הנתבעת, לאמור: "לא קיבלתי את הכסף", "החזרתי את הכסף" או "שיעור הריבית שגוי, הנה שיעור הריבית הנכון". כלומר, בהליך שבו חלה על הנתבע חובת פירוט טענותיו (וראו לעניין זה: ע"א 688/89 הילולים (אריזה ושיווק) בע"מ נ' בנק מזרחי המאוחד בע"מ פ"ד מה (3) 133 (1991)), הסתפקה הנתבעת (היא המבקשת) בטענות כלליות, שאין בהן למעשה העמדת גרסה עובדתית ברורה לפני בית המשפט.

אני סבור כי הפרה זו של החובה לפרט את ההגנה כדבעי – חובה שנקבעה בפסיקת בית המשפט העליון – מהווה, כשהיא לעצמה, טעם מיוחד לדחיית בקשת רשות להתגונן בהתאם לתקנה 205 (ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, ובוודאי שהיא שומטת את הקרקע מתחת לסיכויי ההגנה, תנאי הכרחי לביטול פסק הדין.

בהערת אגב אציין, כי הטענה בדבר העדר סמכות מקומית לבית משפט זה משוללת יסוד. בסעיף 14 להסכם ההלוואה נקבע מקום השיפוט בקשר להסכם זה לתל-אביב, כך שלבית משפט זה מוקנית סמכות מקומית מכוח תניית שיפוט בהסכם.