צוירין נ' ג.ד פישר – גדעון פישר ושות' משרד עורכי דין

1.לאחר שמיעתם של הצדדים ועם עיון מדוקדק בחומר שבתיק, הגעתי לכלל-מסקנה כי אין מקום להתיר למבקש להתגונן מפניה של תובענה זו, אשר הוגשה בסדר-דין מקוצר. הטעם לכך הוא כי בקשתו להרשות לו לעשות כן, על תצהירוֹ אשר נלווה לה, אינם מגלים ולוּ בדוחק הגנה מפני עילתה של התביעה, גם מפניו של הסכום הנתבע.

2.יסודה של התובענה בהסכם שבכתב, ובו התחייב המבקש לשלם למשיבה שכר-טרחה של עורכת-דין בגין טיפול משפטי בערכאות. המבקש שכר את שירותיה של המשיבה, באמצעותה של עורכת-הדין הילה צאירי, על מנת שתייצגוֹ במחלוקת בענין-הורשתה של דירת-אמו המנוחה. לסופו של הליך, בפסק-דין אשר גובש בהסכמה, זכה המבקש בחלק ממשי – 30 אחוזים – מן הזכויות בדירת-האם. ברם עד שנתקבלה תוצאה זו נדרשה עורכת-הדין צאירי למגוון של פעולות – מהכנתו של התיק לדיון בבית-המשפט, דרך ניהולו של משא-ומתן עם הצדדים שכנגד, עבוֹר בהכנתם של כתבי-טענות ושל תצהירים של עדות ראשית וכלה בשלושה דיונים בבית-המשפט – האחד מקדמי ושניים של הוכחות.

3.ההסכם בענינו של שכר-הטרחה נעשה, כראוי, באורח מפורט ובכתב והקצה לכל שלב בייצוג תמורה פרטנית. 25 אלף ש"ח נקבע כי ישולמו בגין ניהולו של משא-ומתן עם יריבי-התובע; 35 אלף ש"ח ישולמו בהכנתם של כתבי-טענות; 10,000 ש"ח הייתה עלות-הכנתם של תצהירים של עדות ראשית; בגין דיון מקדמי נקבע כי ייגבו 2,000 ש"ח וכל דיון-הוכחות זיכה את המייצגת בשכר-טרחה בן 4,000 ש"ח. הכל, בתוספת מע"מ כחוק. כפי שכבר צוין, ההליך עבר כל אחד ואחד מן השלבים הללו וסכומו של שכר-הטרחה, כולל מע"מ בן 17 אחוזים, הסתכם בשיעורה של התובענה אשר לפנַי – 93,600 ש"ח.

4.המבקש לא שילם עד כה ולוּ שקל אחד. הוא נאחז, להשקפתי מתוך ניצול לרעה, בנכונותה של המשיבה שלא לעמוד על גבייה כבר בעת ביצוען של הפעולות המשפטיות, אלא להמתין עד שיתקבלו כספים ממכירת-חלקו בדירה. הסכמתה זו של המשיבה לא השמיעה ויתור על זכות מהותית. היא ייחדה עצמה אך לאופן-מימושה של אותה זכות. מקוֹרה בקשיים כספיים, שבהם נתון היה המבקש ובעבר התנהל בענינו הליך של פשיטת-רגל. את ההסכמה הזו, שכל מקום יש לסבור כי היה בה מן ההתחשבות במבקש, חפֵץ עתה הלה להפנות נגד המשיבה. טענתו, ואותה לא אוכל לקבל בשום פנים, היא כי בפועל לא היה ההסכם שבכתב אלא פיסת-נייר חסרת-ערך; שכן את מערכת-היחסים בין הצדדים גדרו, לאמתו של דבר, הסכמות על פה והיו מאוחרות להסכם הזה. הצדדים, טוען המבקש, הסכימו כי הייצוג כולו, מראשית ועד סוף, יהא ללא תשלום – "פרו בונו" כלשונו – ואם בכל זאת ישולם משהו לעורכת-הדין בגין שירותיה הטובים יהא זה מתוך הסכמה כי היא תתמנה לכונסת על הדירה ורק כך תזכה לשכר-טרחה, זה המשולם לכונסת-נכסים.

5.לטענה זו אין כל שחר, אף לא מעט של ביסוס בראיות. אדרבה, החומר, שהונח לפניו של בית-המשפט, סותר טענה זו מניה וביה. ראשית, שום הסבר לא נמצא בפיו של המבקש לתהייה כיצד זה, לשם-הסדרתו של הייצוג, נערך הסכם מפורט בכתובים ואילו הסכמות מאוחרות אשר נטלו מן ההסכם הזה כל תוכן – נותרו על פה ולא הועלו על הכתב. שנית, לאחר שמיעתו באולם-הדיונים התקשיתי לתן אמון בגרסה זו של המבקש, שלא הצליח להסביר מדוע תסכים המשיבה לייצגו "פרו בונו". דוּבר כאן בהליך, שהצריך פעולות משפטיות רבות וממילא שעות לא מעטות של עבודה מצדה של עורכת-הדין המטפלת. נדרשת לך סיבה טובה מאד לנכונותו של משרד עורכי-דין לוותר על שכר-טרחתו בגין טיפול שכזה, וסיבה כזו לא הוצגה לבית-המשפט. שלישית, פסק-הדין בהסכמה, שכאמור גובש לסופו של ההליך ההוא וקבע את מינויה של כונסת ואת מכירתה של הדירה, הוסיף והורה מפורשות כי הכונסת תהא זכאית לשכר-טרחתה בגין פעולת-הכינוס, בסך של ארבעה אחוזים מתמורת-המכירה. לאמור, ההסכמה שביסודו של פסק-הדין ייחדה את התשלום הזה, מפורשות, לטיפול הנוסף בכינוס-הנכס. לא נאמר בה דבר על שכר-הטרחה בייצוג, שקדם לקשירתו של הסכם-הפשרה. רביעית, אך נהיר כי ההסכמה למינויה של עורכת-הדין צאירי לכונסת לא הייתה פרי-החלטתו של המבקש לבדו. נדרשה בכך הסכמתם של הצדדים הנוספים להסכם-הפשרה. משמע כי בשום פנים לא יכׂל המבקש להבטיח לעורכת-הדין צאירי, קודם שגובשה אותה הסכמה אשר לסוף-ההליך, כי היא שתתמנה לכונסת. לאמוֹר, לא היה בכוחו של המבקש להבטיח למשיבה את שכר-טרחתה קודם שהסתיים ההליך. מה אעשה ואני מתקשה להלום כי לאותו "ייצוג פרו בונו" נוספה גם נכונות להסתכן באי-תשלומו של שכר-טרחה כלל, למשל במָקום שבו לא יסתיים ההליך במינויה של עורכת-הדין צאירי לכונסת, או שהמבקש לא יזכה לחלק ולנחלה בדירה הנדונה.

6.להתרשמותי, לאחר עיון בתצהירו של המבקש ולאחר שמיעתו באורח בלתי אמצעי באולם-הדיונים, באה אותה גרסה אל העולם רק לאחַר, שהמבקש נדרש לעמוד בהתחייבותו שבהסכם ורק לאחר, שלנוכח מצבו הכספי העגום הוא העדיף שלא לכבד את ההתחייבות הזו. בחקירתו הנגדית ובסיכומיו נשמעו מפיו דברים לא מעטים. ככל שהוסיף והעיד, כך נעשה נהיר כי חלקיהם של הדברים לא יוכלו להתיישב זה עם זה; וכי כולם כאחד לא יוכלו להתיישב עם מתן-אמון בגרסתו. כך נכון המבקש, ב"הגינותו" כי רבה, שלא לשלול מעורכת-הדין צאירי שכר-טרחה ולוּ נמוך. לפרקים הוא הסביר כי היא זכאית ל-40 אלף ש"ח – סכום עגול ושרירותי, המתיישב עם סטייה מן המנגנון המפורט שבחוזה שבכתב; ולפרקים סבר כי עליו לשלם לה שכר בגין הכנתם של כתבי-טענות ובגין תצהירים של עדות ראשית – לפי התחנות שבהסכם, אפילו ששכר-הטרחה בגין אלו הסתכם ב-45 אלף ש"ח דווקא.

7.באורח לקוני, כטענה שבעלמא ובלא הפירוט המתחייב טען המבקש כי המשיבה גרמה לו נזקים של ממש. הוא הצהיר, באורח סתום כי "[המשיבה] אחזה בצדדים ומנעה וסיכלה את מכירת הנכס בהסכמה" (הפִּסקה הרביעית לתצהירו). עדותו על פה ואפילו סיכומיו לא סייעו לפזר את הערפל ולהסביר במה חטאה המשיבה, ומה באותה התנהלות נטענת מקים יסוד לשלילתו הימנה של שכר-טרחה אשר לו היא זכאית, ולוּ לפי אותן "הסכמות" על פה נטענות.

8.סוף דבר, מסקנתי היא כי ההסכם שבכתובים שריר וקיים היה, וכי המבקש הפר את ההסכם הזה בכך שמאן לקיים, מכול וכול, את התחייבותו לפיו. ענין זה מוליך, כמו מאליו, למסקנה הנהירה כי אין למבקש כל הגנה שהיא וכי כל שהשמיע בגדרה של בקשתו זו היה ניסיון, לא מוצלח, לחמוק מהתחייבות ובה הוא כבול כדין. היה זה, לדעתי, גם הרקע להגשתה – יום לפני-הדיון, של בקשה לדחותו "בחודש לפחות" ולהורות לצדדים לשוב אל שולחן המשא-ומתן.

הבקשה להרשות התגוננות – נדחית. הוצאות תיפסקנה בגדרו של פסק-הדין.