תא"ק 43983-10-14 בנק דיסקונט לישראל בעמ נ' איבגי משה ז"ל 053363750 ואח'

ביום 27.10.2014 הגיש התובע תביעה נגד המנוח, נתבע מס' 1 בגין חוב על סך של 143,789 ₪ וכן נגד היורשים הפוטנציאלים של נתבע מס' 1 שהינם נתבעים מס' 2-8. כמו כן נגד המנוח נתבע מס' 9 שערב לאחת ההלוואות שנטל נתבע מס' 1 על סך של 50,137 ₪ וכן נגד יורשיו. התביעה נגד נתבעות 2-3 עוכבה בהחלטה מיום 17.12.2014 לאחר שאלה הודיעו כי המנוח נתבע מס' 1 הותיר אחריו צוואה בה הוריש את כל נכסיו לנתבעות 2-3 ויורשיו של המנוח 4-7 לא נכללו בצווה. חלק מיורשיו של המנוח נקטו בהליך של התנגדות לקיום צוואתו של המנוח נתבע מס' 1 בפני בית המשפט לענייני משפחה. והתובע הגיש בקשה להתמנות כמנהל עזבון על נכסי נתבע מס' 1 ועתר לעיכוב ההליכים בתביעה נגד נתבעים 4-8. נתבע מס' 8 הסכים לבקשה.

נתבעים 4-7 התנגדו לבקשת התובע וביקשו למחוק התביעה נגדם בטענה כי אינם נמנים על יורשיו של המנוח נתבע מס' 1. כן הגישו בקשת רשות להתגונן וטענו בה בין היתר כי המנוח הותיר אחריו צוואה לפיה אינם נמנים על יורשיו וכי תלוי ועומד הליך של התנגדות לקיום הצוואה שטרם הסתיים.

נתבעים 10-11 הגישו בקשת רשות להתגונן בה ביקשו לדחות התביעה נגדם בהעדר יריבות וטענו בין היתר כי אינם נמנים על הזכאים לרשת את המנוח נתבע מס' 1. כן טענו כי המנוח נתבע מס' 9 היה ערב מוגן וכי יש למצות ההליכים נגד נתבע מס' 1 ועזבונו בטרם יפנה התובע לערב. כן טענו כי התובע השתהה בהגשת התביעה נגד החייב העיקרי, המנוח נתבע מס' 1 ולא פירט כראוי את סכום החוב ולוח הסילוקין של ההלוואה עליה ערב המנוח נתבע מס' 9.

בדיון שהתקיים ביום 31.3.2015 חזרו הצדדים על טיעוניהם, והתובע נתבקש להבהיר מדוע לא תימחק התביעה כפי שהוגשה או יתוקן כתב התביעה.

בעקבות הדיון מיום 31.3.2015 הגיש התובע הודעה ובה הסכים כי ההליכים נגד נתבעים 2-8 יעוכבו עד למתן החלטה בצו קיום צוואה של המנוח, נתבע מס' 1 ולקבוע דיון בבקשה למתן רשות להתגונן שהגישו נתבעים 10-11 ולחייבם יחדם עם נתבעים 4-7 בהוצאות הדיון שהתקיים ביום 31.5.2015. לטענת התובע ההליכים נגד נתבעים 10-11 חייבים להימשך מפני שאינם יורשיו של המנוח נתבע מס' 1 אלא יורשיו של המנוח נתבע מס' 9 שערב להלוואה שנטל נתבע מס' 1 ונגדם ניתן צו קיום צוואת נתבע מס' 9. כן טען כי רק ביום 8.3.2015 הגיש התובע כצד מעוניין בקשה למינוי מנהל עזבון זמני על נכסי המנוח נתבע מס' 1 , אולם נתבעים 4-7 התנגדו לבקשת התובע וטרם ניתנה החלטה בעניין. הטענה שהועלתה בדיון מיום 31.3.2015 כי לנתבע מס' 1 חלק מירושתו של נתבע מס' 9 נטענה ללא כל ביסוס ולא עלתה מהבקשות שהנתבעים הגישו.

נתבעים מס' 10-11 הגיבו להודעה כי אין זה סביר מצד התובע כי יבקש לנהל הליכים נגד חלק מיורשיו של הערב- המנוח נתבע מס' 9 בעוד הוא מבקש לעכב ההליכים נגד החייב העיקרי. כן נטען כי המנוח מס' 9 נפטר ביום 21.1.2011 והותיר אחריו צוואה שלה ניתן צו קיום צוואה ביום 4.7.2013 לפיה ציווה את זכויותיו בנכסים השונים, בין היתר, למנוח מס' 1 שהינו בנו של נתבע מס' 9. אף אם תידחה בקשת התובע למינוי מנהל עזבון יוכל לפנות למנהל העזבון שיתמנה ולמצות ההליכים נגד העזבון. החוב הנטען חל על נכסי העזבון ולא על היורשים וכל עוד לא חולק העזבון לא ניתן לרדת לנכסי היורשים.

נתבעים 4-7 טענו שהתובע מחד, הגיש בקשה למנות מנהל עזבון זמני ומאידך תובע את היורשים עצמם. בטרם הלך המנוח נתבע מס' 1 לעולמו הותיר אחריו צוואה שאינה כוללת את הנתבעים 4-7. ולכן בשלב זה הם אינם יורשיו של המנוח שכן עזבונו של המנוח טרם התגבש וטרם מונה מנהל עזבון.

לאחר ששקלתי בטענות הצדדים אני מחליטה כדלקמן:

דיני הירושה קובעים הגבלה כללית לאחריות היורשים מנכסי העיזבון בלבד, ואין לתבוע מהם דבר מעבר לכך עיקרון זה בא לידי ביטוי בסעיף 126 לחוק הירושה, שלפיו עד לחלוקת העיזבון אין היורשים אחראים לחובות העיזבון (ע"א 8265/03‏ עו"ד אברמן נ' מנהל מס שבח מקרקעין, פורסם בנבו).

פטירת המוריש ואפילו צו ירושה, שניתן על עזבונו, אינם מקנים ליורשים זכויות בנכסים ספציפיים. עד למועד חלוקת העיזבון אין ליורש אלא חלק בכלל העזבון ולא בנכס מסוים. זכותו של יורש לגבי נכס מסוים מתגבשת רק לאחר שנכסי העזבון חולקו בהתאם לחוק (ע"א 314/79 שליין נ' ברק, פורסם בנבו). על הנושה להוכיח הן את עצם קיום נכסי העזבון והן את עצם העובדה שנכסים אלה חולקו בין היורשים. רק לאחר מכן אפשר יהיה לרדת לנכסי היורש עד כדי שוויו של מה שקיבל מן העזבון. כך שתנאי לחיובים של היורשים בחובות העיזבון הוא שהעיזבון חולק, שאם לא כן, עומדים רק נכסי העזבון לחלוקה לנושים. על התובע את היורשים מוטל הנטל להוכיח שהעזבון חולק, דהיינו שהיורשים ירשו דבר מה מנכסי העזבון (תמש (י-ם) 29170/05 ‏ ‏ עיזבון המנוחה ענת אלימלך נ' עיזבון דוד אפוטה, פורסם בנבו).