תא"ק 43220-12-16 הרשות לפיתוח כלכלי תל אביב-יפו בע"מ נ' רחמני

בפניי בקשה מטעם הנתבע להארכת המועד להגשת כתב טענותיו העיקרי בר"ל, עד לאחר ההכרעה העתידית בבקשה לאיחוד דיונים שהוגשה בתיק מס' 42250-12-16. 

לאחר עיון בבקשת הנתבע בתגובת התובעת ובתשובת הנתבע - הבקשה נדחית.

עפ"י ההלכה הפסוקה [רע"א 10227/06 בובליל נ' אינדיג (פורסם בנבו, 5.2.07), רע"א 9030/04, 827/05 אירופה ישראל (מ.מ.ש) בע"מ נ' גדיש קרנות גמולים בע"מ (פורסם בנבו, 26.6.07) וכן רע"א 4108/10 אוזן נ' עו"ד צוריאל לביא, בתפקידו כמנהל מיוחד (פורסם בנבו, 16.6.10)], דרך המלך בה חייב נתבע ללכת היא, כי כתב הטענות העיקרי יוגש על-ידיו ביחד עם כל בקשות הסף מטעמו ולא ייעשה פיצול במועדי הגשת המסמכים ולא תיעתר בקשתו להארכת מועד להגשת כתב טענות עיקרי עד להכרעה בבקשת הסף, אלא אם מתקיים אחד מהמצבים החריגים ויוצאי הדופן, שבהם "מתקיימים שני תנאים מצטברים: ראשית, נראה על פני הדברים שיש סיכוי סביר לטענה הדיונית המקדמית; שנית הנתבע או המשיב חייב להשקיע משאבים רבים ביותר, שאינם פרופורציונליים בנסיבות העניין, על מנת להתגונן לגופם של דברים וכל עוד לא הוכרעה טענתו המקדמית. היחס בין שני התנאים האמורים ניתן להגדרה כמקבילית כוחות" (מתוך רע"א 10227/06 הנ"ל).

בבקשה שלפניי נטען לתחולת החריג הנ"ל, אך לא הוכחה תחולתו, ולכן דין הבקשה להידחות. במקרה שלנו לא חלה הלכת בובליל משהנתבע לא הוכיח את התנאי ההכרחי בדבר השקעת משאבים רבים ביותר, שאינם פרופורציונליים בנסיבות.

הנתבע טוען כי הוא חלק מקבוצת דייגי נמל יפו ובמהלך חודש 12/2016 התובעת הגישה סדרת תביעות נגדו ונגד נתבעים נוספים מקבוצת דייגי נמל יפו לבימ"ש השלום בת"א. התביעה הנדונה היא בעילת פינוי וסילוק יד של כלי שיט בנמל יפו. נטען כי, התביעות כולן עוסקות ביחסים שבין התובעת לקבוצת דייגי נמל יפו ולכן הוגשה בקשה לאיחוד דיונים במסגרת ת.א 42250-12-16, זאת על מנת למנוע החלטות סותרות בתיקים ולחסוך את בזבוז המשאבים וזמנם היקר של ביהמ"ש והצדדים שיידרשו לטפל בעשרות תיקים במקום לטפל בתיק אחד. כמו כן, הגשת התגוננות מכל נתבע ונתבע בנפרד תגרום לעלויות הגנה כבדות במקום להתגונן בתביעה אחת מאוחדת שכן דייגי נמל יפו הם "קבוצה מיוחדת" המאורגנת ע"י נציגות דייגי נמל יפו.

מנגד טוענת התובעת כי עילות התביעה בכל התביעות הן פשוטות בתכלית ומדובר בפינוי וסילוק יד ממקרקעין ציבוריים מבלי שניתנה הרשאה לשימוש בו. עוד נטען כי אין כל עילה לאיחוד הדיון בתיקים בוודאי שלא בשלב שבו טרם ניתנה הרשות להתגונן, כאשר לא מדובר בהסכם להרשאת שימוש משותפת במקרקעין לכל הנתבעים אלא בהסכם הרשאה לכל נתבע ונתבע בנפרד. כמו כן, התובעת מסכימה לארכה בת 10 ימים (מיום 31.1.17).

במקרה הנדון סבורני שהנתבע לא הרים את הנטל המוטל עליו או לפחות הוכיח כי הגשת בר"ל טרם החלטה בבקשת האיחוד תגרום לו להוצאות רבות. הנתבע לא הסביר (לפחות לא שכנע) את ההשלכות לכך אם יוגש בר"ל מטעמו כעת, הרי בכל מקרה יהיה צורך בהגשת בר"ל גם לאחר החלטה בבקשת האיחוד. הנתבע למעשה טוען מתוקף הצורך ביעילות דיונית וחיסכון בזמן וטענתו העיקרית היא כי התגוננות עצמאית שלו תחייב אותו בהשקעת משאבים לא פרופורציונאליים ביחס למה שהיה עליו להשקיע אילו יידרש להתגונן כחלק מקבוצת דייגי נמל יפו. בנוסף, הנתבע לא טרח לבסס טענותיו להוצאות משמעותיות באסמכתאות או בראיות כלשהן.

יש לומר שמטבע הדברים הכנת בר"ל דורשת משאבים ומאמץ, ואולם, לא התרשמתי שבנסיבות העניין המשאבים שיהיה על הנתבע להשקיע אינם פרופורציונליים או מכבידים בצורה בלתי רגילה.

הנה כי כן ברור לחלוטין כי התנאי השני עפ"י הלכת בובליל לא מתקיים.