תא"ק 42938-09-13 זנזורי נ' פסח

לפניי בקשת רשות להתגונן מפני תביעה שעניינה – הפרת התחייבות של המבקש, ושל חברה שהייתה בבעלותם המשותפת של המבקש ושל המשיב (להלן: "החברה"), לפרוע הלוואה שנטל המשיב מחברת הביטוח, תוך שעבוד פוליסת ביטוח החיים שלו (להלן: "ההלוואה").

אין מחלוקת בין הצדדים על כך, שההלוואה אמורה הייתה להיפרע החל ביום 10.9.2009 וכלה ביום 10.7.2013; הצדדים אף אינם חלוקים ביניהם ביחס לעובדה, שהחל מהתשלום של 10.12.2010 (תשלום מס' 16 בלוח הסילוקין, נספח ב' לכתב התביעה) ועד תום תקופת ההלוואה – לא פרעה החברה את ההלוואה, ואף המבקש לא פרע אותה.

המחלוקת בין הצדדים היא ביחס לשתי נקודות:

• האם התשלומים בגין ההלוואה עד יום 10.11.2010 (כולל) נפרעו על ידי החברה אם לאו;

• ככל שהתשובה לשאלה הראשונה היא בשלילה – האם חייב המבקש באופן אישי בפירעון הסכום.

לאחר ששמעתי את טענות הצדדים, נחה דעתי כי יש ליתן רשות להתגונן ביחס לחלק מן התביעה, אולם לדחות את הבקשה ביחס לחלק הארי של התביעה. להלן נימוקיי לכך.

המבקש טען, כטענת סף, כי המשיב היה מנוע מלהגיש את תביעתו זו, מאחר שהגיש תביעה אחרת בקשר עם הסכם ההיפרדות שבין הצדדים, ולא עתר לפיצול סעדים. דין טענה זו – להידחות. ההליך המקביל שבו דובר, תא"מ 3288-05-11, היה תביעה לביצוע שטר, שעילתה – שיקים אישיים שמסר המבקש בידי המשיב כחלק מביצוע סעיף 2.5 להסכם ההיפרדות נספח א' לכתב התביעה. עילת התביעה שלפניי – הפרת הסכם ההיפרדות האמור, וליתר דיוק – סעיף 2.8 בו.

אין מדובר באותה עילה, ואפילו לא באותו סוג עילה. אף שניתן היה לדון בשתי ההפרות בעת ובעונה אחת – הרי אין חובה לעשות כן.

אשר לטענה בדבר העדר התחייבות אישית של המבקש לפרוע את ההלוואה – סעיף 2.8 להסכם ההיפרדות (נספח א' לכתב התביעה) קובע מפורשות כי:

"החברה ויוסי מתחייבים, ביחד ולחוד, מבלי לגרוע מכל יתר הוראות הסכם זה, לשלם את מלוא ההלוואה אשר פוליסת ביטוח המנהלים של זנזורי משועבדת להבטחתה."