תא"ק 42157-03-16 עיריית ירושלים נ' דוויק ואח'

בתביעה הנדונה, אשר הוגשה בהליך של סדר דין מקוצר, נתבעו הנתבעים לשלם חובות ארנונה בקשר לחמישה נכסים. עניינה של החלטה זו הוא בקשת רשות להתגונן שהגישו הנתבעים.

כתב התביעה ובקשת הרשות להתגונן

2.בכתב התביעה שהוגש ביום 20.3.2016 בהליך של סדר דין מקוצר, נתבעו ארבעת הנתבעים לשלם, יחד ולחוד, חוב ארנונה בקשר לחמישה נכסים. על-פי הנטען, ביום 24.2.2016 היה סכום החוב הכולל בסך 509,148 ₪. בנוסף לכך הנתבע 1 נתבע לשלם חוב ארנונה נוסף בסך 10,669 ₪.

נעיר כי חרף הערות רבות שהוערו בעבר לעיריית ירושלים, למרבה הצער כתבי התביעה שהיא מגישה בעניין חובות ארנונה ממשיכים להיות מוגשים בהתעלם מתקנה 9(5) ו-(6) בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן – תקנות סדר הדין האזרחי). על-פי תקנה זו על כתב התביעה לכלול בין השאר, את "העובדות המראות שבית המשפט מוסמך לדון בתובענה" (תקנה 9(6)) ובכלל זה את העובדות המצביעות על סמכותו המקומית, וכן את "העובדות העיקריות המהוות את עילת התובענה, ואימתי נולדה" (תקנה 9(5)), לרבות התקופה שלגביה נתבע חוב הארנונה. למרות זאת, בכתב התביעה לא מצוין מיקום הנכס ואף לא התקופות אשר במהלכן נוצר החוב.

רק מעיון בטפסי פירוט חוב הארנונה המצורפים אל כתב התביעה ניתן ללמוד כי הנכסים מצויים בשכונת ואדי ג'וז בירושלים, וכי השנים אשר בקשר אליהן נתבעים חובות הארנונה הם כלהלן: (1) מס' זיהוי נכס 30932-010-000-0747 (מס' חשבון 1520311-007) עבור השנים 2015-2006 נתבע סך 163,914 ₪; (2) מס' זיהוי נכס 30932-010-000-00358 (מס' חשבון 1520311-005) עבור השנים 2015-2008 נתבע סך 258,296 ₪; (3) מס' זיהוי נכס 30932-010-000-0366 (מס' חשבון 1520311-006) עבור השנים 2015-2008 נתבע סך 63,680₪; (4) מס' זיהוי נכס 30932-010-000-0341 (מס' חשבון 1520311-003) עבור השנים 2015-2010 נתבע סך 23,258 ₪; (5) רק הנתבע 1 – מס' זיהוי נכס 30609-089-001-0015 (מס' חשבון 4597175-002) עבור השנים 2015-2014 נתבע סך 10,669 ₪.

3.בבקשת הרשות להתגונן טענו הנתבעים כי הנכסים אשר בקשר אליהם נתבעו חובות הארנונה משמשים למוסך בשכונת ואדי ג'וז בירושלים. לטענתם, המוסך בבעלות משפחת חטיב, שאותו שכר דיב דוויק, אביהם של הנתבעים 1 ו-4 (חוסאם ומג'די). לאחר פטירתו של דיב דוויק רשמה העירייה את אלמנתו, כאלתום דוויק, בתור המחזיקה בנכס ובעבר אף ניהלה נגדה תביעה בקשר לחובות הארנונה (לא צוינו פרטי התביעה או תוצאותיה). לטענת הנתבעים, מעולם לא החזיקו בנכסים ואף אינם מחזיקים בהם עתה. לטענתם, לנתבע 1 אין כל קשר אל הנכסים ואילו הנתבעים 2, 3 ו-4 הם שכירים של כאלתום המחזיקה בנכס. לחלופין טענו הנתבעים, כי התביעה התיישנה וכן הלינו על כך שכאלתום כלל לא נתבעה במסגרתה.

את בקשת הרשות להתגונן תמכו הנתבעים בתצהירים של ארבעתם, אשר כל אשר הצהיר כל אחד מהם הוא "אני לא מחזיק במקום". הנתבעים 4-2 הוסיפו בתצהיריהם "אני עובד כשכיר ומצרף אישור מרואה חשבון" (הכוונה, כך נראה, כי הם שכירים במוסך אשר על-פי טענתם, מנוהל בנכס).

דיון והכרעה

4.תחילה יוער, כי התצהירים התומכים בבקשת הרשות להתגונן אינם ערוכים כנדרש בהתאם לתקנה 205(א) בתקנות סדר הדין האזרחי. התצהירים אינם תומכים במלוא טענות ההגנה אשר נטענו בבקשה, אלא רק בטענת הנתבעים כי אינם מחזיקים בנכס. לפיכך, אם ייקבע כי יש להחיל את הוראת תקנה 211, שעל-פיה אם תינתן רשות להתגונן כי אז "יראו את התצהיר לפי תקנה 205 ככתב הגנה שהוגש", כי אז יהיו הנתבעים רשאים להתגונן רק בטענה האמורה. אמנם תקנה 211 מסמיכה את בית המשפט להורות גם הוראה אחרת (בין השאר, כי בקשת הרשות להתגונן עצמה תשמש כתב הגנה או כי יוגש כתב הגנה נפרד), אך הנתבעים לא ביקשו זאת ולא הראו על שום מה יש הצדקה להורות כך.