תא"ק 40900-06-13 רשות הפיתוח נ' טויטו

1.לאחר עיון במלוא החומר שבכתובים ושמיעתם של טיעוני הצדדים על-פה הגעתי לכלל מסקנה כי עמדת המבקשת אינה מגלה, ולוּ בדוחק, הגנה. אין, לפיכך, מקום להרשות התגוננות בפרשה זו. אוכל אך להצר על שהמבקשת לא ראתה לאמץ הצעה לפתרון של פשרה, שהיה מאפשר לה אורכה ממושכת – בת לא פחות מתשעה חודשים – לשם התארגנות, בין למציאתו של מקום מגורים חלופי ובין להשתתפות בְּמכרז לרכישת הנכס או לשכירתו.

2.המשיבה עותרת לסילוק ידה של המבקשת מדירת-מגורים ברחוב קוֹמְפֶּרְט מס' 4 בתל אביב-יפו. אין מחלוקת בדבר עצם המגורים, אלא שלטענת המבקשת היא מחזיקה בנכס כדין. המבקשת, כך עולה מתצהירה, החלה מתגוררת בדירה בשנת 2003, עם סיום שירותה הצבאי. היא ביקשה להעניק לסבתהּ, גב' סול פיליס ז"ל, שהחזיקה במקום שנים ארוכות, "תמיכה וסיוע לאור מצבה הרפואי והכלכלי" (הפִסקה השנייה לתצהיר המבקשת). במשך שנים אחדות התגוררו הסבתא והנכדה יחדיו, עד שמצבה הרפואי של הראשונה לא אִפשר עוד את מגוריה בדירה. במועד כלשהו בשנים 2010-2009 – בא-כוחה של המבקשת לא ידע לדייק – עזבה הסבתא את הנכס. זמן לא רב לאחר מכן היא נסתלקה, למרבה הצער, לבית-עולמה.

המבקשת הוסיפה לדור בנכס. היא עושה כן עד היום. היא מבקשת לעשות זאת גם בעתיד. אין היא שוללת אפשרות כי צאציה אחריה יהיו גם הם זכאים לכך. "כנראה שהחזקה תימשך לאורך כל הדורות" – השמיע בא-כוחה של המבקשת ראשית-ביטוי לכוונה זו (פרוטוקול, בעמ' 1, ש' 28).

3.את זכותה להחזיק בדירה תמכה המבקשת בכמה טענות חלופיות. תחילה הוטעמה הזיקה המשפחתית אל הנכס, משל הייתה זו נחלת-אבות העוברת מאם לבתה. "זכויותיה בנכס הן ישיבה של 60 שנה. היא יושבת 13 שנה. ההיסטוריה של 60 שנה שזה הכרה בזכות של התא המשפחתי", נטען (שם, בעמ' 2, ש' 9-8). אומר כבר עתה כי לטענה זו אין כל שחר. כמוסבר בידי המשיבה, בשנת 1959 לערך נתפסו המקרקעין, שלא בהסכמה ושלא כדין, בידי סבהּ של המבקשת ובידי אביו של הלה. המשיבה לא שקטה אל שמריה וביום 12.12.1961 נעתרה, בפסק-דין של בית-משפט זה (ת"א 27741/60, כבוד השופט אהרון אולסקר ז"ל), בקשתה לצוות על פינוים. העובדה, שפסק-הדין לא נאכף אינה מעלה ואינה מורידה לענין הכרתו של הדין באותה "זיקה משפחתית" ככזו שיסודה בפלישה ואין היא חוקית.

4.אם נתאפשר בכל זאת לסבתא, רעיתו של הפולש, להוסיף ולהתגורר במקום, לא היה זה מכוח הכרתה של המשיבה בזכותה ה"היסטורית" לעשות כן. הדבר נעשה לפי הֶסדר, שקשרה עמה המשיבה בשנת 1986, ויסודו בהתחשבות במצבה הכלכלי, בנסיבותיה ובעובדה כי הדירה שימשה לה קורת-גג במשך שנים ארוכות. הסדר זה כיבדה המשיבה – כך מוסיף כתב-התביעה ומפרט, והמבקשת לא הכחישה – על אף שהסבתא, מצדה, לא עמדה בו. כמו מאליו נמצאת שואל: מה מקום מצאה המשיבה להיקשר עם המנוחה ז"ל בהסדר ובו תנאים מכוננים, ומה מקום מצאה לכך זו האחרונה, אם היה ברור – מכוחה של הכרה רבת שנים, מכוח התנהגות או לפי כל מצג-לכאורי אחר – כי קנוי בו מעמד רב-שנים מכוחה של "הכרה בזכות של התא המשפחתי"? צר לי, אך כל הכרה שכזו לא באה אל העולם. ההפך הוא הנכון.

5.אותו הסדר, יותר משהוא מלמד על מה שקנתה הסבתא בזכותו, מלמד על מה שלא ניתן לה בו. בפרט הוא שומט, מניה וביה, את הקרקע מתחת לטענה נוספת של המבקשת כי סבתהּ נהנתה ממעמד של דיירת מוגנת בנכס. מעמד זה ביקשה העותרת לבסס על שני אדנים חלופיים. האחד הוא כי לפי התנהלותה כלפי הסבתא, ברי כי המשיבה ראתה בה דיירת מוגנת. ברם, כלום יש מובהק מן ההסדר הנזכר לסתור טענה זו? זאת ועוד, התנהלות המשיבה נשקפת ממכתב, שצירפה לא אחרת מן המבקשת לכתב-עתירתה ונושא תאריך של יום 15.9.1988 (נספח ב' לבקשת הרשות להתגונן). באותו מועד, כשנתיים לאחר שנכנס לתוקף ההסדר עמה, הודיעה המשיבה לסבתא כי החליטה לדחות את בקשתה להפחתתם של דמי-השימוש שנקבעו. כותרת המכתב – "בקשתך להנחה על דמי-שמוש ראויים" – ופועלו היוצא מעידים כאלף עדים על כך, שהמשיבה לא ראתה בסבתא דיירת מוגנת. יתרה מכך, אפילו הסבתא לא ראתה עצמה ככזו. דיירת מוגנת אינה משלמת "דמי שמוש ראויים". היא אינה זכאית ל"הנחה". אין היא נדרשת לעתור לכזו. דמי-השכירות המוגנים נקבעים בהסכם של שכירות מוגנת. שיעורם מתעדכן לפי הוראותיו של הדין.

העובדה כי המשיבה גבתה מן המנוחה דמי-שימוש נמוכים אינה, בשום פנים, ביטוי להכרה בזכותה לדיירות מוגנת. לא אדע מנַין שאבה המבקשת טענה שכזו. נכון הוא כי דרך כלל שיעורם של דמי-השכירות העתיים, שמשלמים דיירים מוגנים, הוא נמוך. כלום מכאן עולה כי תשלומו של סכום נמוך הוא אינדיקציה להיותו של המשלם דייר מוגן? אמרת כך, ועל כורחך נמצאת קובע כי רובם ככולם של דיירי הדיור הציבורי – ולהם קבועים דמי-שימוש נמוכים בשל מצבם הכלכלי הרעוע – הם דיירים מוגנים. הא לך סופו של הדיור הציבורי.

6.בהעדר ביטוי כלשהו לאותה "דיירות מוגנת" בהסכם שבכתובים או, למצער, ברישומי המשיבה, נמצא לה, למבקשת, אדן חלופי לביסוס טענתה. לפיו, שאבה הסבתא את זכותה זו מהיותו של אישהּ, סבהּ של המבקשת, דייר מוגן. מכתב יחיד, ששלחה "עמידר" אל הסב (ולא אל הסבתא כפי ששב בא-כוחה של המבקשת וטען בדיון לפנַי) ביום 23.9.1964, מצאה לה המבקשת לעוגן. באותו מכתב פירט השולח את הערכתו למחיר הדירה – היה ויבקש הסב לרכשה, והוסיף בכתב-יד: "מחירת הדירה מונתנית [השגיאות במקור] בתשלום חלקינו בדמי-מפתח ובחוב שכ'ד הרובץ על הדירה" (נספח א' לכתב-ההגנה). מזאת הסיקה המבקשת כי "עמידר" ראתה בסב דייר מוגן, שחוב של דמי-מפתח רובץ לפתחו. דא עקא כי מה שלמד אתה מן המכתב הוא אך כי הסב לא שילם – למצער עד לאותו מועד, וכל ראיה על מה שהיה לאחר מכן לא באה – דמי-מפתח כלשהם בגין הנכס.

מקור אחר לזכותו של הסב מצאה המבקשת בפירוש המונח דייר מוגן. "דייר מוגן הינו", צִטט בא-כוחה מבלי לרשום מאין, "דייר שלא שילם דמי מפתח, אך נכנס לדירה לפני 20/08/1968 שלא עפ'י חוזה שכירות שצויין בו במפורש שאין חוק הגנת הדייר חל עליו" (פסקה 33 לכתב-הבקשה. מקורו של הציטוט הוא בספרו של עורך-הדין עמירם חרלף ז"ל, דמי מפתח: העברת מושכרים מוגנים בדמי מפתח: החוק והפסיקה 19 (מהדורה רביעית, 1998)). אמת, אפשר שמכוח אותה חלופה היה מקום להכיר בסב כדייר מוגן. אך מה בין אותה זכות נטענת של הסב לבין הכרה ברעיתו כדיירת מוגנת; וחשוב מכך – מה בין המבקשת לבין זכות מוגנת שכזו, לא הוסבר. מה בהוראותיו של חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב-1972, מה בהוראותיה של ההלכה הפסוקה, מה בהוראותיו של כל דין אחר מקנה למבקשת מעמד בנכס? זאת לא טרחה המבקשת לפרט, ולוּ במלה, בכתב-בקשתה. זאת לא אדע אף אני. שכן, לא די בטענה למעמד של דיירת, הבאה בנעליו של קרוב משפחתה המוגן. יש להראות כי נתקיימו התנאים, הקבועים בסעיפים 20 ו-27 לחוק, וזאת לא עשתה המבקשת. לא הוצג ולו בדל ראיה לכך, שהתיבה "ובאין ילדים" שבסעיף 20(ב) לחוק נתקיימה. לא הוכח, וסבורני כי לא בכדי שכן אין בסיס לדבר, מקומה הנכון של המבקשת ב"שרשרת" השוכרים המוגנים, שקובע חוק הגנת הדייר.