תא"ק 3954-03-14 מג'לס אלאסכאן נ' עווידה ואח'

בכתב התביעה שהוגש בהליך של סדר דין מקוצר נתבעו הנתבעים לשלם לתובעת סך של 222,350 ₪. על-פי הנטען, בהתאם להסכם הלוואה שנחתם ביום 12.7.2007, הלוותה התובעת לנתבע 1 סך של 55,000$. הנתבעים 4-2 חתמו על ערבות להבטחת כל התחייבויות הנתבע 1, לרבות החזר ההלוואה וכן חתמו על שטרי חוב להבטחת פירעון החוב. משלא פרע הנתבע 1 את ההלוואה, הוגשה התביעה הנדונה נגד הנתבע 1, הלווה, וכן נגד הערבים, הנתבעים 4-2.

ביום 22.5.2014 הגישו המבקשים, הם הנתבעים 3-1, בקשת רשות להתגונן, שבה נטען בין השאר, כי יש לעכב את ההליכים בבית המשפט בשל תניית בוררות בהסכם ההלוואה העומד ביסוד התביעה. הנתבע 4 לא ביקש רשות להתגונן.

בין יתר טענות המבקשים טענו הם, כי ישנו גוף נוסף הטוען כי הוא זה אשר חתם על הסכמי ההלוואה ולפיכך הם עומדים בפני סיכון רב כי יידרשו להחזיר את כספי ההלוואה פעמיים, לשני גופים שונים. לטענתם, לאחרונה הגישה התובעת (המשיבה) עשרות רבות של תביעות אל בית משפט זה הזהות בעיקרן, שעניינן הוא החזרת כספים שעל-פי הנטען לוו ממנה הנתבעים בכל אותן תביעות. בחלק מאותן תביעות, כך נטען, נפתח הליך של טען ביניים אשר נועד להכריע למי על הנתבעים באותן תביעות להשיב את כספי ההלוואה שלוו. בנוסף טענו המבקשים טענות הגנה נוספות, כפי שיפורט להלן.

תגובת המשיבה הוגשה ביום 15.6.2014. המבקשים הורשו להשיב לתגובה זו עד יום 30.6.2014, אך נראה כי ויתרו על זכותם להשיב כאמור. לפיכך ולאחר עיון בטעות הצדדים, ניתנת החלטה בבקשת הרשות להתגונן.

2.אין מקום לקבל את בקשת המבקשים להורות על עיכוב הליכי התביעה בשל תניית הבוררות הקבועה בהסכם ההלוואה.

עיון בסעיף הבוררות שנקבע בהסכם ההלוואה (כפי שתורגם והובא בפסקה 15 בתגובת המשיבה (התובעת)) מעלה כי על-פי הוראתו המחלוקות בין הצדדים יופנו להכרעת בורר שייבחר בהסכמת הצדדים. עם זאת, הוראה זו מוסיפה וקובעת, כי גם לבית המשפט תהיה זכות להכריע במחלוקות, אם כך בחר הצד שפנה ראשון בתביעה.

נמצא אפוא, שהוראת ההסכם מאפשרת למשיבה לבחור אם לפנות להליך בוררות או לפנות בתביעה לבית המשפט ולפיכך אין מקום לעיכוב ההליכים לשם הפנייתם להליך בוררות.

3.טענות המבקשים בבקשת הרשות להתגונן, כפי שפורטו בתצהיר התומך בבקשה הן אלו (נוסף לטענה הנסמכת על תניית הבוררות): אין יריבות בין הצדדים וכי כאמור, יש גוף אחר הטוען כי היה זה שהלווה את הכסף נושא התביעה; המבקשת ביצעה פעולות בנקאיות ללא רישיון לבצען; התיישנות התביעה; אי מיצוי הליכים מצד המשיבה קודם להגשת התביעה.

בנסיבות אלו, נראה כי יש מקום להיעתר לבקשה. כפי שנפסק פעמים רבות, מטרת ההליך של סדר דין מקוצר היא למנוע דיון בתובענה רק אם ברור שאין לנתבע כל סיכוי להצליח בהגנתו (ראו בין השאר: ע"א 3374/05 אליהו אוזן נ' בנק איגוד לשיראל בע"מ (2006); ע"א 544/81 מנחם קיהל בע"מ נ' סוכנות מכוניות לים התיכון בע"מ, פ"ד לו(3) 518, 524 (1982); י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהד' שביעית, 1995) בעמ' 675). לפיכך נפסק פעמים רבות, כי תינתן רשות להתגונן גם לנתבע שההגנה שבפיו דחוקה והסיכוי שהתביעה נגדו תידחה נמוך. רק אם נראה כי הגנתו של המבקש רשות להתגונן נעדרת בסיס ובבחינת "הגנת בדים", כי אז תידחה בקשתו למתן רשות להתגונן מפני התביעה שהוגשה נגדו (ע"א 9654/02 חב' האחים אלפי בע"מ נ' בנק לאומי לישראל (2004); ע"א 594/85 איתן זהבי נ' מגרית בע"מ, פ"ד מב(1) 721 (1988).