תא"ק 39180-02-14 ברק נ' מצליח

לפניי בקשת רשות להתגונן בפני תביעת המשיב ע"ס 306,000 ₪.

התביעה מתבססת על ערבות בנקאית שהוציא המשיב עבור עסקו של המבקש, מצליח שירותי כח אדם וניהול פרוייקטים בע"מ (להלן: "החברה"), לטובת משרד העבודה והרווחה, בשנת 2001 וחודשה בשנת 2002; נספח להסכם הלוואה משנת 2006 והסכם הלוואה משנת 2010. המשיב טוען כי מחודש נובמבר 2013 פנה למבקש להחזרת ההלוואה, וטרם הגשת התביעה שלח ב"כ המשיב למבקש מכתב דרישה, אך הוא לא נענה. המשיב מאשר כי המבקש שילם את הריבית עד לחודש ינואר 2014.

המבקש טוען כי גילה בתחילת שנת 2014 כי המשיב מעל בכספי המבקש או החברה שבבעלותו.

המבקש מודה בכך שהמשיב העמיד ערבות בנקאית בסך 149,000 ₪ לחברה בשנת 2001 לטובת משרד העבודה וכן בסך 100,000 ₪ לטובת הבנק. המבקש טוען כי הסך 4,200 ₪ לחודש, וסה"כ 50,400 ₪ בשנה היוו את התמורה למשיב עבור העמדת הבטוחות, בנוסף לפירות על הסכומים, ששימשו גם לרכישת ניירות ערך.

המבקש מודה כי בשנת 2006 ביקש הבנק לממש את הבטחון ועל כן הגיע עם המשיב להסכם הלוואה בסך 220,000 ₪ בתשלום הריבית בסך 3,800 ₪ לחודש, וכי הקרן תעמוד לרשותו בכל עת שידרש. המבקש טען כי איבד את ההסכם והמשיב טען בפניו כי גם הוא איבד את ההסכם.

המבקש מודה כי ביקש וקיבל מהמשיב הלוואה נוספת בסך 80,000 ₪ בשנת 2010, ואז הסכימו הצדדים להעמיד את ההלוואות ע"ס 300,000 ₪ ואת ההחזר החודשי ע"ס 4,000 ₪.

המבקש טוען כי בשנת 2014 מצא מסמכים, שמעידים על כל התשלומים ששילם במהלך השנים, מהם למד כי המשיב מעל בכספים, בחשבון הבנק, ושלשל לכיסו סכומים של מאות אלפי ₪ מעבר לתשלום שנקבע בהסכמים, כך שהמשיב גבה יותר מסכומי קרן ההלוואות והשתלומים החודשיים, והוא שחייב כספים למבקש. המבקש צירף לתצהירו טפסי הפקדת צ'קים לחשבון המשיב ובת זוגו בבנק מסד.

בדיון, שהתקיים לפניי ביום 22/10/14, נחקר המבקש ובאי כח הצדדים סיכמו בעל פה.

המבקש אישר כי התשלומים ששילם במהלך שלוש עשרה שנה היו על פי דרישת המשיב, יותר מ-4,200 ₪ לחודש במשך שנה, לרבות תשלומים בסכומים נמוכים יותר של 3,600 או 3,800 ₪ בתקופות מסויימות. המבקש אישר כי חתם על ההסכם השני ואישר התחייבות להחזרת הלוואה בסך 220,000 ש"ח לאחר שהבנק חילט את ערבות המשיב, ולאחר שקיבל את טענת המשיב לפיה התשלומים, שבוצעו עד אז היו עבור הריבית. בתחילה הכחיש המבקש שקיבל מהמשיב סכום של 220,000 ₪, אך לאחר מכן אישר את הרכב הסכום (192,000 ₪ ערבות שחולטה, הלוואה נוספת בסך 45,000 ש"ח מתוכה פרע 15,000 ₪, פחות 2,000 ₪ ששילם) (פרוטוקול, עמ' 2, שורות 18-25). המבקש המשיך וטען כי התשלומים החודשיים ששילם פרעו את קרן הסכומים שהיה חייב למשיב, ומאחר וסמך עליו לא הפסיק לשלם ולא בדק את התשלומים. זו גם הסיבה שהמבקש טען כי חתם על ההסכם בשנת 2010 לאחר שקיבל הלוואה נוספת בסך 80,000 ₪ והתחייב להשיב למשיב 300,000 ₪ ללא הפחתת כל סכום מהסכומים ששולמו במהלך השנים. המבקשת נימק את את התנהלותו בכך שהאמין שבסופו של יום ייערך חשבון מלא, וכי בשנת 2009 נערכה לו ביקורת של מס ההכנסה, אז נלקחו ממנו מסמכים, כך שלא יכול היה לערוך את החשבון ורק בסוף שנת 2013 הצליח עו"ד מטעמו לצלם את המסמכים, ואז ביקש לערוך חשבון סופי עם המשיב, ובמקום זאת קיבל את התביעה. המבקש חזר בחקירתו על טענתו בתצהיר לפיה שילם כ-540,000 ₪ עבור סכום קרן של 300,000 ₪. המבקש עמד על טענתו לפיה התשלומים החודשיים שנקבעו בהסכמים כוללים הן תשלום עבור הקרן והן עבור הריבית.

לאחר שקראתי את הטענות בכתבי הטענות, במסמכים ובדיון, אני מוצאת כי אף אם התביעה היתה כשירה להתברר בסדר דין מקוצר באופן פורמלי, עקב עמידתה בתנאים המזעריים, הנכון היה לערוך התחשבנות ולא לנהל את הדיון בסדר דין מקוצר.