תא"ק 37858-05-16 לוי דן נ' ערד ואח'

לפני בקשת רשות להתגונן כנגד תביעה לסילוק יד שהגיש המשיב/התובע נגד המבקשים/הנתבעים בהתאם לסעיף 302(3) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984.

על פי כתב התביעה ובהתאם לנסח הטאבו המשיב הוא הבעלים של 2/3 מכלל הזכויות בדירה המצויה ברחוב הסנהדרין 24 בחולון, הידועה כגוש 7126 חלקה 99/7 (להלן: "הדירה") ויתרת 1/3 זכויות הבעלות בדירה רשומים על שם אמו המנוחה הגב' אסתריה לוי ז"ל. לשיטתו, הורישה לו אמו בצוואתה את מלוא זכויותיה בדירה. לטענת המשיב/ התובע הוא מתגורר בחו"ל מזה עשרות שנים. בשנת 2014 באחד מביקוריו בארץ הופתע לגלות כי הנתבעים/ המבקשים הסיגו גבול ופלשו לדירתו, וממילא מכאן תביעה זו.

המבקשים/ הנתבעים, מצדם, טוענים כי אין מדובר במקרה של "הסגת גבול" או "פלישה" לדירה. לשיטתם, הורי התובע, יוסף לוי ז"ל ואסתריה לוי ז"ל, היו רשומים כבעלי הזכויות ב- 2/3 מכלל הזכויות בדירה (1/3 על שם כל אחד מהם) כאשר אין מחלוקת על כך כי ה- 1/3 הנותר בדירה שייך לתובע. לטענת המבקשים/ הנתבעים, ביום 1.9.1998 נתנו הורי התובע במתנה לבנם האחר- משה לוי ז"ל- את כלל זכויותיהם בדירה שבמחלוקת (2/3). משנפטר האח, הזכויות בדירה הועברו לאשתו מרים לוי ז"ל וממילא הם עצמם מחזיקים בדירה מכח הסכם שבין המבקש 2 לבין בעלת הזכויות בדירה הגב' מרים לוי ז"ל אשת אחי התובע משה לוי ז"ל (הסכם מיום 3.4.2008, נספח ו' לבקשת הרשות להתגונן). על פי הסכם זה, שחתום לכאורה על ידה, התחייבה לטענתם מרים לוי למכור למבקש את דירה זאת בהסכם מכר שעתיד להיחתם לאחר השלמת רישום הירושה על שמה. הסכם זה לשיטתם, עומד בתוקפו וכי אין לתובע מעמד ו/או עילה ו/או הצדקה לביטולו וממילא נתמך ביפו כוח בלתי חוזר של מרים לוי למבקש לצורך העברת הזכויות בדירה. לטענת המבקשים, הם מתגוררים בדירה עוד משנת 2008 מכח אותה הרשאה שנתנה להם על ידי משפחת לוי, ובכלל זה על ידי הגב' לוי ועל ידי התובע עצמו. הנתבעים/ המבקשים שילמו, לשיטתם, עוד בשנת 2008, את מלוא תמורת הדירה כפי שהיה שוויה באותו המועד בסך של 260,000 ₪. זאת בנוסף, לסכום המוערך ב- 150,000 ₪ שהושקע על ידי המבקש 2 בשיפוץ הדירה והפיכתה לראויה למגורי אדם.

לאחר הגשת הבקשה לרשות להתגונן הגישו המבקשים/ הנתבעים בקשה להעברת התיק לבית משפט לענייני משפחה שם נדונה שאלות טיב והיקף זכויות הגב' מרים לוי ז"ל יורשת אחי התובע/המשיב – משה לוי ז"ל בדירה שעניינה תיק זה. לחילופין נתבקש עיכוב ההליכים בתיק זה עד למתן החלטה בתיק שם. יצוין כבר עתה כי שעה שלא קיימת מחלוקת בין הצדדים כי אין כל קשר משפחתי בין המבקשים/ הנתבעים לתובע או למי מהנטענים כבעלי הזכויות שבדירה הרי שאיני מוצאת מקום להעביר את התיק לבית משפט לענייני משפחה.

במהלך הדיון שהתקיים לפני טענו באריכות ב"כ הצדדים, נחקר המבקש 2 על תצהירו ולאחר מכן הוגשו סיכומי הצדדים.

בין הצדדים נתגלעו מחלוקות משפטיות שונות, שאין זו מסגרתם וממילא יתבררו בהליכים המקבילים המתנהלים. השאלה הנצבת לפתחו של בית משפט זה להכרעה, בשלב זה, היא האם למבקשים/הנתבעים הגנה לכאורה כלשהי מפני פינויים מן הדירה. הייתה הגנה לכאורה בידי המבקשים/ הנתבעים- יורשו להתגונן בפני התביעה; לא היתה כזו, או ככל שיתרשם בית המשפט כי הגנתם של המבקשים/ הנתבעים היא הגנת בדים- לא ייתן להם רשות להתגונן.

ההלכה היא כי בשלב הבקשה למתן רשות להתגונן, בית המשפט אינו שוקל את מהימנותו של המבקשים /הנתבעים ואין הם חייבים לשכנע את בית המשפט כי יזכו בתביעה ולא יפונו. די להם, בשלב זה, כי יראו בתצהירם הגנה אפשרית בפני התביעה, ולו בדוחק. בהקשר זה קבע בית המשפט העליון, בע"א 465/89 בן צבי נ. בנק המזרחי, פ"ד מ"ה (1) 66, מפי כב' השופט (כתוארו אז) דב לוין, (שם, בעמ' 69-70) כי:

"לא במהרה ייעשה שימוש ותוכרע תובענה בסדר דין מקוצר על-פי כתב התביעה ונספחיה בלי לתת לנתבע רשות להתגונן, זאת משום ש'סדר הדין המקוצר משמש את המטרה למנוע דיון בתובענה רק אם ברור הדבר ונעלה מספק, שאין לנתבע כל סיכוי להצליח בהגנתו...' ... ולעניין זה, 'אין לקבוע שהעניין הוא כך אלא אם תצהיר הנתבע לא גילה "הגנה לכאורה"'... מכיוון שכך: 'די לו (לנתבע - ד' ל') להראות כי הגנה אפשרית בפיו, ולו רק בדוחק ובית המשפט חייב ליתן רשות להתגונן, שאם לא יעשה כן, יכריע למעשה כבר בתובענה גופה והנתבע יצא מקופח'... ".

בע"א 5480/98 מנורה נ' אבו, פ"ד נב(2) 476, 479 נקבע מפי הנשיא כבוד השופט ברק (כתוארו אז), כי במסגרת בקשת הרשות להגן "נותן בית המשפט דעתו למשקלן המהותי של טענות הנתבע, לזיקתן לתביעה ולביסוסן... בית המשפט אמנם אינו בוחן את מהימנות העדויות שמביא הנתבע ואינו בוחן את סיכויי הגנתו... אך הוא נדרש להכריע בבקשת הרשות להגן על פי החומר המצוי בפניו..." .