תא"ק 3771-03-15

לפניי בקשת רשות להתגונן ובקשה להעברת הדיון לבית משפט השלום במחוז תל אביב.

הדיון התנהל בשתי הטענות במאוחד, המבקש נחקר נגדית, וב"כ הצדדים סיכומו טענותיהם בעל פה.

המבקש טען כי נספח א' לכתב התביעה, שכותרתו "הצעה לבטון מובא" אינו מהווה הסכם התקשרות, ואין בו איזכור לתניית שיפוט, או לריבית חודשית.

לגוף תביעת החוב טען המבקש כי הבטון, שסיפקה לו המשיבה, לא עמד בדרישות התקן לבניית ממ"דים ולא תאם את החוזק "ב-30". המבקש טען כי חוייב להרוס את שבנה, בעלות העולה על ערך הבטון שסופק. המבקש טען כי הודיע על הפגמים למשיבה, וכי ישלם לה אם יומצא אישור המזמינה, עמיגור, כי מבחינתה אין הדבר מונע את התשלום (לבקשה צורפו מכתב המבקש ל"אבי המפקח" מטעם המשיבה מיום 4/2/15 ושלוש תעודות בדיקה של מכון התקנים, מיום 23/6/14 ומיום 3/7/14 ביחס ליציקות מיום 22/5/14, 25/5/14 ו-1/6/14, ביחס לשתיים האחרונות נקבע כי הבטון אינו מתאים להגדרת ב-30).

לא דחיתי את הבקשה על הסף, למרות שהגשת תצהיר מפנה כזה שהגיש המבקש ביום 16/4/15, נפסלה בפסיקה, וזאת מאחר והמבקש לא היה מיוצג אז.

אני דוחה את טענות המבקש לעניין תוקף נספח א' לכתב התביעה כהסכם ממספר טעמים. ראשית, המבקש אישר חתימתו על המסמך וקיומו של הסכם חתום נוסף עם נציג המשיבה, "ברק". בחתימתו אישר המבק/ש את האמור במסמך, בין השאר את תנאי התשלום, את הריבית ואת "תנאי המכירה והאספקה שמעבר לדף, המהווים חלק מההצעה". המדובר במסמך אחד, המודפס משני צדדיו, והמבקש הודה כי קיבל אותו, אך בחר לא להציג את העותק שלו. האמור במסמך סותר את כל טענות המבקש, וההפנייה לחלק האחורי של המסמך מצוייה באותיות מודגשות מעל המקום המיועד לחתימת המבקש. אין בסיס לדרישה הדווקנית לחתימת המבקש גם בגב המסמך, שנמסר לידיו.

שנית, העובדה שהמבקש הזמין סחורה המשיבה על פי ההצעה, עליה חתמו הוא ונציג המשיבה, ואישר קבלתה מעידה כי החוזה השתכלל, בהצעה וקיבול וגם בהתנהגות. גם מסירת צ'ק הבטחון מעידה על גמירות הדעת להתקשר בעסקה.

משקבעתי כי נספח א' הינו חוזה תקף, תקפים תנאיו מלפנים ומאחור, לרבות תניית השיפוט, לבחירת המשיבה, כאמור בסעיף 20, אשר אושרה בפסיקה, לרבות ההחלטות, אליהן הפנה ב"כ המשיבה בתגובתו. המבקש לא טען כי קיום הדיון בחיפה ולא בתל אביב יקפחו או ימנע ממנו מלנהל את הגנתו. כבר נקבע בפסיקה כי אין כך הדבר (רע"א 6920/94 יאיר לוי נ' צבי פולג, פ"ד מט(2) 731 (1995) ביחס למרחק בין גבעתיים לירושלים).

לגוף ההגנה, לא נחקר המבקש אודות טענתו לפיה חלק מהבטון, שסופק ע"י המשיבה, לא עמד בתקן. בבקשת רשות להתגונן בכלל ובטענת קיזוז נזק או "כשלון תמורה חלקי", על המבקש לעמוד בחובת פירוט גבוהה, ואין די בטענות כלליות וסתמיות (ד. בר אופיר, "סדר דין מקוצר בהלכה הפסוקה", מהדורה שתים עשרה 2014, עמ' 240 ואילך, עמ' 313).