תא"ק 36982-01-14 נדה ואח' נ' סרי ואח'

בפני בקשת המבקשים להתיר להם להתגונן בפני תביעה על סכום קצוב, על סך 100 אלף ₪, שהגישו המשיבים – בטענה כי המבקשים הפרו הסכם מכר דירה שנערך בין הצדדים בשנת 2010, כאשר לא הצהירו הצהרת שווא בנוגע למחסן הצמוד לדירה ואשר נבנה, לטענת המשיבים, ללא היתר.

הצדדים התייצבו לדיון בפני ביום 5.1.15 בו נחקר המבקש 1 על תצהירו, בשם המבקשים, וב"כ הצדדים סיכמו טענותיהם.

לטענת ב"כ המבקשים, אין כל ראיה התומכת בטענה שהמבקשים ידעו על כך שהמחסן נבנה ללא היתר והצהירו אחרת. לעמדתו, ההפך הוא הנכון, שכן למבקשים היו סיבות רבות להניח שהמחסן נבנה כדין, וזאת גם לאור מסמכים של המועצה המקומית ושל הועדה המקומית לתכנון ולבניה. משכך, ומנימוקים נוספים שהוצגו, לא היתה כלל הפרה של ההסכם ואין לחייב את המבקשים בגינו – ובוודאי לתת להם רשות להתגונן בפני התביעה.

לטענת ב"כ המשיבים, השורה התחתונה היא שהמשיבים הם אלו שנדרשו להוציא היתר עבור המחסן שנטען שיש לו היתר. לטענתם, על המוכרים (המבקשים) היתה החובה לבדוק אם למחסן יש היתר ומשאישר המבקש 1 כי בדיקה כזו לא נעשתה על ידו, הרי הוא מפר את ההסכם. לטענת המשיבים, ככל שיש למבקשים טענות כלפי צדדים שלישיים, הדרך פתוחה בפניהם לתבוע צדדים אלו ואין בכך כדי למנוע מהמשיבים לקבל את הפיצוי המגיע להם.

בית המשפט העליון, בע"א 465/89 בן צבי נ. בנק המזרחי, פ"ד מ"ה (1) 66, מפי כב' השופט (כתוארו אז) דב לוין, סיכם היטב את ההלכה הבסיסית הנוגעת לבקשות רשות להתגונן, והדברים נותרו באיתנותם עד היום (שם, בעמ' 69-70):

"לא במהרה ייעשה שימוש ותוכרע תובענה בסדר דין מקוצר על-פי כתב התביעה ונספחיה בלי לתת לנתבע רשות להתגונן, זאת משום ש'סדר הדין המקוצר משמש את המטרה למנוע דיון בתובענה רק אם ברור הדבר ונעלה מספק, שאין לנתבע כל סיכוי להצליח בהגנתו...' ... ולעניין זה, 'אין לקבוע שהענין הוא כך אלא אם תצהיר הנתבע לא גילה "הגנה לכאורה"'... מכיוון שכך: 'די לו (לנתבע - ד' ל') להראות כי הגנה אפשרית בפיו, ולו רק בדוחק ובית המשפט חייב ליתן רשות להתגונן, שאם לא יעשה כן, יכריע למעשה כבר בתובענה גופה והנתבע יצא מקופח'... "

זאת ועוד. הלכה היא כי בשלב זה של בקשת רשות להגן, על בית המשפט לבחון האם למבקש רשות להגן עומדת הגנה, ולו בדוחק:

"בתביעה המוגשת בסדר דין מקוצר יש ליתן לנתבע רשות להתגונן, כל אימת שיש בתצהירו כדי להצביע על הגנה לכאורה, ולו בדוחק, מפני התביעה... בשלב בחינת הבקשה למתן רשות להתגונן בית המשפט אינו בודק את מהימנות הנתבע או את הראיות לגופן, אלא בוחן הראיות על פניהן, כפוף למה שמתגלה בחקירה שכנגד על האמור בתצהיר... באין חקירה כזו עומד לפני בית המשפט אך האמור בתצהיר, ובית המשפט בוחן אם יש בדברים אלה כדי לבסס הגנה, ולו בדוחק, נגד התביעה" (כבוד השופט שמגר בע"א 248/89 החברה הכללית למוסיקה נ' Warner, פ"ד מו(2) 273, 277 ; ראה דבריו של כבוד השופט רובינשטיין בע"א 527/07 מזל נחום ואח' נ' קרן אהרונסון בע"מ (פורסם במאגר משפטי)).

בע"א 5480/98 מנורה נ' אבו, פ"ד נב(2) 476, 479 נקבע מפי הנשיא כבוד השופט ברק (כתוארו אז), כי במסגרת בקשת הרשות להגן

"נותן בית המשפט דעתו למשקלן המהותי של טענות הנתבע, לזיקתן לתביעה ולביסוסן... בית המשפט אמנם אינו בוחן את מהימנות העדויות שמביא הנתבע ואינו בוחן את סיכויי הגנתו... אך הוא נדרש להכריע בבקשת הרשות להגן על פי החומר המצוי בפניו..." .

יש להניח, לצורך הבקשה בלבד, כי יהא בידי המבקשים להוכיח את טענותיהם שהובאו בתצהיר ובמקרה כזה עומדת להם הגנה לכאורית. המחלוקת בין הצדדים מחייבת הכרעה עובדתית ומשפטית, וככזו, יש לאפשר את בירורה במסגרת ההליך המשפטי שיתנהל בין הצדדים.