זילברמן נ' לבין

בקשת רשות להתגונן מפני תביעה בסדר דין מקוצר בגין שכר טרחת עו"ד, 37,500 ₪ סכומו.

1.ברקע הדברים: המשיב ייצג את המבקש בהליך פלילי שיזמה המדינה נגדו בחודש פברואר 2014. בהתאם להסכם שכר הטרחה (שצורף דווקא לבר"ל), התחייב המבקש לשלם למשיב סכום כולל של 120 אלף ₪ הכולל מע"מ המורכב מארבעה סכומים של 30,000 ₪ האחד: בעבור לימוד החומר ופגישה עם הפרקליטות; בעבור טענות מקדמיות ומענה לכתב האישום; בעבור ניהול ההוכחות; ובעבור הסיכומים. כל חלק, נקבע, ישולם בששה תשלומים של 5,000 ₪ האחד, ונקבע כי אם התיק "יסתיים" (והכוונה, ניתן להבין, שלא בפסק דין) שכר הטרחה יהיה לפי החלק בו הסתיים הייצוג. כן התחייב המבקש לשאת בהוצאות המשיב.

2.אין חולק כי המבקש שילם למשיב סכום של 85,000 ₪; המשיב מטעים כי סכום של 5,000 ₪ נועד להתקשרות קודמת; המבקש אינו מתייחס, וכן מצביע על תשלומים נוספים בסך 4,831 ₪ ששילם, אף שאינו מציין אם אלה בגין הוצאות אם לאו. העולה מלוח תשלומי המבקש עצמו הוא ששילם את הסכומים של 5,000 ₪ לחודש ברציפות יחסית מכריתת ההסכם במרץ 2014 ועד לינואר 2016, שאז חדל מלשלם. תשלום יחיד של 2,500 ₪ בוצע בחודש ספטמבר 2016.

3.טוען המשיב בכתב תביעתו: היתרה היא חוב. חרף החוב וניסיונו להשתחרר מן הייצוג, המשיך המשיב בייצוג המבקש עד תום, לרבות בהגשת סיכומים. מכאן תביעתו ליתרה.

4.טוען המבקש בבר"ל שהגיש: השלבים השני, השלישי והרביעי בהסכם שכר הטרחה אכן התקיימו אולם דווקא השלב הראשון הכולל פגישה עם הפרקליטות לא התקיים. המבקש מוסיף כי ביום 10.5.16 הודיע המשיב "באופן חד צדדי ובניגוד להסכם" על צמצום השירותים המשפטיים שייתן, וכי ביום 18.12.16 שוחרר המשיב מתפקידו ומונה אחר. המבקש מציין בקיצור נמרץ שני מקרים שבהם ביקש טיפול מסוים ולא נענה. לדעתו, הסכום של 89,831 ₪ די בו.

5.המבקש, שאינו מיוצג, נחקר קצרות ביום 19.6.17, ואפשרתי לו לסכם בכתובים, על מנת שיהיה בידו לערוך סיכומיו; כך כמובן גם למשיב. אעיר כי הצדדים מיהרו והגישו סיכומיהם עוד ביום 21.6.17 אך אלה לא הגיעו לעיוני מטעם טכני כלשהו אלא ראיתיהם לקראת מועד התזכורת הפנימית שנקבעה, ומכאן שהחלטתי באה עתה. המבקש גורס מטבע הדברים כי יש ליתן לו יומו ללא הגבלה להשמיע טענותיו; המשיב גורס כי לדחות את הבקשה שאין בה דבר לסברתו ולחלופין להתנותה בהפקדת ערובה משמעותית; וגישתי תהא בדרך הביניים: קבלת הבקשה, אך נתון להפקדה שאינה משמעותית.

6.הגישה הנוהגת בכל הנוגע למתן הרשות להתגונן היא ליברלית (ראו: ע"א 10189/07 ששון נ' בנק מזרחי (15.6.2009)). נקודת המוצא היא שטענות הנתבע הן טענות אמת, כל עוד לא קועקעה גרסתו וקרסה על דוכן העדים. בשלב הדיוני האמור, בית המשפט אינו בוחן את מהימנות העדויות שמביא הנתבע ולא ישאל עצמו כיצד יוכיח הנתבע טענותיו. בית המשפט יסרב אפוא להעניק לנתבע רשות להתגונן רק אם ברור על פניו ונעלה מספק כי אין לנתבע כל סיכוי להצליח בהגנתו, קרי אין מדובר אלא בסיפורי מעשיות, הגנת בדים.

7.ועם זאת: בקשת רשות להתגונן חייבת לא רק להעלות טענת הגנה אפשרית (ובנקל אפשר תמיד להעלות טענה כזו) אלא להיות מפורטת (לדוגמה: ע"א 16/89 "ורדים" חברה לגידול פרחים בע"מ נ' החברה הישראלית לביטוח סיכוני סחר חוץ בע"מ, פ"ד מה(5) 729 (1991)). בקשת רשות להתגונן הנעדרת פירוט – אפשר שתידחה.

8.וכאן: לא נכריע במחלוקת האם המשיב עשה את כל מלאכתו, ונותיר זאת לעת בירור ההליך העיקרי. ועם זאת שומה היה על המבקש להעלות טענה הגנה מפורטת על מנת להבהיר מה בדעתו בדיוק לטעון ובמה חטא המשיב, ולא כפי שעשה המבקש. כך, הוא טוען שהתקיימו שלושה השלבים האחרונים בייצוג, מתוך הארבעה שבהסכם שכר הטרחה, המצדיקים תשלום של 90,000 ש"ח. אולם אין כל טענה שב"זמן אמת" העלה המבקש טענה כלשהי לגבי השלב הראשון (לימוד התיק ופגישה עם הפרקליטות), שאף בגינו יש לשלם סכום של 30,000 ₪. הוא הראשון בזמן כרונולוגית, והמבקש שילם. מה ארע אפוא? והאם העובדה שהמשיב ודאי למד את התיק אך לא נערכה פגישה עם הפרקליטות מאיינת את זכותו של המשיב לתשלום? שוב, השאלה אינה איך יוכיח המבקש טענתו, אלא איה מצוי פירוט מינימלי של טענתו.

בנוסף: המבקש מלין על כך שהמשיב צמצם שירותיו בחודש מאי 2016 באופן "חד צדדי". ראשית נשאל, מה בין צמצום שירותים שלגביהם המשיב מבהיר כי יבצע את כל מלאכתו אך ללא ה"אקסטרה" (כהגדרתו) ללקוחות המשלמים את שכר הטרחה, לבין בסיס שלא לשלם שכר טרחה – לא הובהר. שנית נשאל, היכן הסברו של המבקש מדוע חדל כליל מלשלם בחודש ינואר 2016, כאשר אין בפיו טענה כלשהי באשר למחדל של המשיב עד אותו מועד.