תא"ק 36165-03-15 גופר נ' בר א.ג.ס יזום ובניה בע"מ ואח'

1.היום היה אמור להתקיים דיון בבקשת הרשות להתגונן שהגישו הנתבעים, אלא שהם לא התייצבו, והסתפקו בהתייצבות בא-כוחם. זה הסביר, כי הנתבעים סברו כי הושג הסדר עם התובע, וכי לפיכך לא הגיעו. התברר כי בעניין זה חלוקות הדעות, והתובע סבור שלא הושג הסדר, ומכל מקום, כי ככל שהיה מושג הסדר בעל פה, הרי שהיה מצופה להעלותו על הכתב ולחסוך את התייצבות הצדדים לדיון. לסיכום נקודה זו אוסיף רק, שהתובע מבקש לדחות את הבקשה עקב אי ההתייצבות, והנתבעים מבקשים לקבוע מועד נוסף, נוכח אי-ההבנה.

2.התובע גם טען לגופו של עניין, ולשיטתו בקשת הרשות להתגונן ממילא אינה יכולה להתקבל, באשר אינה עומדת בדרישות הפירוט הקבועות בפסיקה, ואינה מגלה הגנה. הנתבע סבור ההפך מכך.

3.בקצרה, אלה העובדות הצריכות לעניין: התובע הוא מתווך מקרקעין, והוא סייע בעסקת מכירת נכס השייך לנתבעת 1. הנתבע 2 הוא מבעלי מניותיה וממנהליה של הנתבעת 1, והוא חתם על טופס הזמנת שירותי תיווך בשם עצמו ו/או בשם הנתבעת 1. דמי התיווך לא שולמו. הנתבעת 1 טוענת כי חתימת הנתבע 2 לבדה אינה מחייבת אותה, והיא אף טוענת שהתובע יודע זאת, שכן טיפל גם במכירת נכס אחר שלה. הנתבעת 1 גם טוענת כי בטופס ההזמנה עצמו בוצעו שינויים ואף זיופים. הנתבע 2 טוען לחוסר יריבות. בנוסף, טוענים שני הנתבעים כי גם מתווך נוסף היה מעורב, וכי היתה לו בלעדיות, והתובע ידע על כך, ועל כן אין הם מתנגדים לשלם דמי תיווך, אולם הם מתנגדים לשלמם פעמיים.

4.לעניין הבקשה, התובע מלין בעיקר על אי צירוף מסמכים נדרשים לשם פירוט וביסוס הטענות (כגון: מסמכים המשקפים את זכויות החתימה בנתבעת 1; מסמכים הנוגעים לבלעדיות של המתווך האחר; וכיו"ב). הנתבעים, כאמור, חולקים עליו, אולם לא התייחסו בטיעוניהם לנקודות אלה באופן ספציפי.

5.סבורני, שיש הרבה בטענות התובע. אמנם, דרישת הפירוט מתאפיינת בגמישות מסוימת, והיא במידה רבה תלוית נסיבות, אולם במקרה דנן, בו אין חולק בעצם החתימה על הזמנת התיווך (ואף לא על עצם ביצוע פעולות התיווך), טענות כגון אלה שמעלה הנתבעת 1, ובה ניסיון להתנער מחובתה לשלם את דמי התיווך, מפאת שהנתבע 2 לבדו לא היה מוסמך לחייבה, לבטח מחייבת ביסוס נאות – ויש להדגיש, כי מדובר בביסוס שהוא קל להשגה וקל להגשה. עוד יש להדגיש, כי הטוען זאת בשם הנתבעת 1 הוא הנתבע 2 בעצמו, שחתם על הטופס (ולפחות בתחילת הדרך חתם עליו בשם עצמו, כלקוח). משמעות טבעית של הטענה היא, שאם הנתבעת 1 אינה חייבת בדמי התיווך, הרי שהנתבע 2 יחוב בהם עקב חתימתו בחריגה מהרשאה. אמנם, הנתבעים גם טוענים, כי עדיין נותר היה להחתים את יתר בעלי החתימה, אולם טענה זו, לאחר שכבר הושלמו פעולות התיווך, מהם נהנתה הנתבעת 1, היא טענה קשה, ולגביה יש להקפיד יותר בכל הנוגע לדרישות הפירוט ולהגשת המסמכים המבססים אותה.

6.גם לעניין הזיוף, אין די בטענה סתמית, כי נעשו שינויים בטופס ההזמנה, ויש לפרט מה היו השינויים – ופירוט כזה לא מצאנו בבקשה.

7.מנגד, טענת חוסר היריבות של הנתבע 2 אף היא בעייתית, בהתחשב בכל המתואר לעיל באשר לפרטים שעל גבי הטופס, לרבות זהותו כלקוח, ובהתחשב גם בנאמר למעלה באשר לנפקות טענת הנתבעת 1 (מפיו) כי חתימתו לבד אינה מחייבת אותה.

8.עסקינן, אפוא, בבקשת רשות להתגונן גבולית ביותר, אשר יכול ואינה מגיעה כדי רמת הפירוט הנדרשת בפסיקה. למעשה, מתקבל הרושם, כי עיקר הרקע להגשתה (ולאי התשלום בכלל) הוא מעורבותו של מתווך נוסף והחשש מפני תשלום כפול של דמי תיווך – ובעניין זה בצדק טען ב"כ התובע, כי המהלך הנכון, לשם הימנעות מתשלום כפול, היה נקיטה בהליך של טען ביניים (אם כי יש לזכור כי בנסיבות מסוימות גם תשלום כפול של דמי תיווך הוא תוצאה אפשרית ולעתים אף מוצדקת).

9.באספקלריא זו, יש לשוב ולבחון את סוגיית אי-התייצבות הנתבעים (למעשה: הנתבע 2 בשם שני הנתבעים) לדיון.