תא"ק 35422-12-14 פרידמן חכשורי בע"מ ואח' נ' עקד ואח'

1.את עתירתם של מבקשים 2-1, להרשות להם להתגונן מפני תובענה לפינוים ממקרקעין ובהם הם מחזיקים בשכונת הארגזים בתל אביב-יפו, לא אוכל לקבל. בענינו של מבקש 1 כּוֹנֵן פסק-דין, שיצא תחת ידיו של בית-משפט זה כבר לפני למעלה מעשור, מעשה בית-דין וקבע כי אינו אלא פולש למקרקעין. מבקשת 2 לא הגישה תצהיר לתמיכה בבקשתה. היא אפילו לא התייצבה לדיון, ולא נתאפשר להעמידה לשאלות בחקירה נגדית. את בקשתה, המאוחרת עד מאד, להוסיף תצהיר, לא ראיתי מקום לקבל. הנימוקים – בהחלטתי מיום 7.7.2015, ועוד להלן.

2.המשיבות אינן עשויות עור אחד. לפי המפורט בכתב-התביעה מייצגים באי-כוחן את רשות מקרקעי ישראל – בעלת השטח, ובד-בבד את שתי החברות היזמיות, שזכו במכרז לפיתוחו. בפועל, נהיר כי שתי האחרונות עומדות מאחורי התובענה. לא מצאתי, עם זאת, ממש בטענה לניגוד ענינים בין המשיבות לבין עצמן ויותר מכך – בטענה כי התייצבותן יחד ברשימת התובעות מערערת את יסודות-התביעה ומצדיקה, לעצמה, הרשאתה של התגוננות. השאלה הזו אינה רלוונטית לסוגיה העומדת להכרעה, והיא כלום עלה בידי מי מהמבקשים להציג ולו ראשית-ראשיתה של הגנה להחְזקה כדין במקרקעין.

3.מבקש 1 עמד במרכזו של פסק-הדין של בית-משפט זה בת"א (שלום תל אביב-יפו) 25559/00 מנהל מקרקעי ישראל נ' עקד (כבוד השופטת רונית פינצ'וק-אלט, 14.10.2003). באותה תביעה עתר המִנהל לסילוק-ידו מן המקרקעין הנדונים. לטענה כי פלש למקרקעין והוא מחזיק בם שלא כדין השיב הנתבע, כמתואר בפסק-הדין, כי "זכות החזקתו במקרקעין התחילה בהתיישבות אביו ז'ל במקום, עם עלייתו ארצה טרם קום המדינה, בעוד זכותו של המִנהל החלה רק כעשרים שנים לאחר מכן, בשנת 1965. כל זכויות תושבי שכונת הארגזים, ובכללם זכויות הנתבע, הוכרו ע'י ממשלת ישראל, ולפיכך מושתק המנהל מלכפור בזכות הנתבע להחזיק במקרקעין ללא פתרון הולם למצוקתו" (שם).

בית-המשפט לא ראה לקבל את טענת המבקש. כך נקבע בפסק-הדין:

"מאחר והנתבע [המבקש דנן] לא העיד, ממילא לא הובאה עדות כלשהי לכך שהוא התגורר אי פעם בשכונה, לא כל שכן במבנה הספציפי עליו מדובר. בכך יש כדי לשמוט את הקרקע מתחת להגנתו. הימנעות זו מעדות תמוהה במיוחד בהתחשב בכך שבתביעתו לצו מניעה (ת.א. 108552/97) ובתצהירו בתמיכה לבקשתו לצ[ו] נאמר כי הוא מתגורר בשכונת הארגזים ברחוב נתיבות מס' 37 – 39 משך שנים רבות וכי יש לו עדים וראיות למגוריו במקום. בתצהירו בתמיכה לבקשתו לצו מניעה זמני טען הנתבע כי שהה מספר שנים בארה'ב, וכשחזר מצא כי מצבו של הצריף התערער, ולכן הוא נאלץ לשפצו. גרסה זו לא עמדה בחקירתו הנגדית במסגרת ההמרצה. מעדותו שם עולה כי לא היה במקום צריף אלא לכל היותר שרידי צריף, והוא למעשה בנה מבנה חדש. כמו כן הודה הנתבע כי לא רק שלא היה לו חוזה עם המנהל (וגם לא לאביו), גם לא היה לו היתר לבניית המבנה. כן העיד הנתבע במסגרת הדיון בהמרצה כי הוא התגורר משך שנים בחו'ל. גם כשחזר, לא חזר מייד לצריף, שימושו בו לא היה רציף, וגם לשיטתו של הנתבע הוא לא היה בו אלא שלושה חודשים לפני הדיון. גרסה נוספת שהעלה הנתבע באותו דיון היתה שכבר אביו עזב את המקום בשל סכסוך שכנים" (שם, הפסקאות אינן ממוספרות).

לאור כל זאת, סיכם בית-המשפט באותה פרשה, "אני מקבלת במלואה את גרסת התובעת לפיה פלש הנתבע לשטח נשוא המחלוקת בין יום 9/11/1997 ל-19/11/1997, ללא הסכמת התובעת וללא כל זכות שבדין" (שם).

כל יסוד אין לדיון מחודש באותן קביעות. בית-משפט זה אינו יושב כערכאה נוספת לעצמו, והדרך לשינויו של פסק-דין חלוט אינה עוברת בתקיפתו העקיפה, היינו, בהתעלמות הימנו ובהעלאתן המאוחרת של טענות הסותרות את שנפסק. ואילו את העמדה, שהציגו באי-כוחם של המבקשים, לאמור: "פסק הדין של בית המשפט השלום לא דן בכל הסוגיות שאנו מעלים כאן. היה אזכור לעניין סקר הפינויים אך בית המשפט השלום לא דן בכך ולא הכריע בכך" (פרוטוקול, בעמ' 3, ש' 11-10) – אני דוחה מכל וכל. משפטנו אינו מכיר ב"סיבוב שני" בערכאה הדיונית, בניסיון לשפר את מה שלא עלה או שלא צלח בראשונה.

4.בחלקו האופרטיבי של פסק-הדין נצטווה הנתבע לפנות 130 מטרים רבועים משטחה של חלקה 56 בגוש 6136, לפי מה שנתבקש בכתב-התביעה ההוא. הניסיון לטעון כי אלה הם מקרקעין שונים מאלה הנדונים בתביעה שבפנַי הוא מלאכותי ולא יוכל לצלח. קביעתו של בית-המשפט בהליך הקודם הייתה חדה וברורה: המבקש פלש למקרקעין. אין הוא בר-רשות בם, לא מכוח עצמו ולא מכוח זכות כלשהי ש"ירש" מאביו. מאליו מובן כי אילו היו פני הדברים שונים לגבי חלק כלשהו מאותם מקרקעין, היה המבקש מניח כבר אז בפניו של בית-המשפט יסוד הולם לשמיטתה של הקרקע מתחת למסקנת הפלישה. יסוד שכזה לא הונח, ולא בכדִי, שכן המבקש פלש למקרקעין ומאז ועד היום הוסיף וביססו בם אחיזה ללא כל זכות משפטית לכך. תיארו זאת באי-כוחן של המשיבות בדיון בפנַי:

"יש שני מבנים אבל מאז ועד היום הוא [מבקש 1] הוסיף ובנה והוא מחזיק היום בשטח גדול יותר. לשאלת בית המשפט מדובר באותו מקום. פסק הדין שניתן על ידי כבוד השופטת פינצ'וק, מתייחס לשני המבנים שלא פונו והנתבעים מחזיקים במבנים האלו. מעשה בית הדין כאן, אני מפנה לתשריט שמצורף לכתב התביעה, יש שני מבנים, 646א ו 647א. המבנה הקודם היה חלק מ-646א שעליו ניתן פסק הדין וכיום החלק הזה הוא בשטח של 172 מ'ר שצמחו מ-130 מ'ר משנות ה-2000. ויש עוד מבנה של 57 מ'ר" (פרוטוקול, בעמ' 2, ש' 11-6).

יתרה מכך, מחקירתו הנגדית של המבקש בפנַי עלה כי גדר שבמקרקעין מקיפה יותר מן הבית המסוים שבו מתגוררים, לטענתם, המבקשים. המבקש – כך לפי רושם ברור שנותר – עירפל במתכוון את התמונה וביקש להראות כאילו השטח כולו אינו בהחזקתו הבלעדית. כך הוא נשאל והשיב בחקירה הנגדית: