תא"ק 32908-09-13 מג'לס אלאסכאן נ' נמר ואח'

1.לפניי בקשת הנתבעים לצרף לתביעה את מג'לס אלאסכאן, גוף שמשרדיו ברשות הפלסטינית. הנתבעים הותירו לשיקול דעת בית המשפט אם יש מקום לצירופו כתובע או כנתבע. לטענת הנתבעים, נתבע 1 נטל הלוואה מגוף שנקרא "מג'לס אלאסכאן", שמשרדיו בירושלים. לימים, כך נטען, נסגרו משרדי החברה בירושלים, והחברה עברה לנהל את ענייניה במשרדי מג'לס אלאסכאן ברשות הפלסטינית. אלא שאז התגלע סכסוך פנימי בתוך אותה חברה והיא התפצלה לשניים: מג'לס אלאסכאן התובעת בתביעה שלפניי, ומג'לס אלאסכאן ברשות הפלסטינית (להלן: הגוף הפלסטיני). לטענת הנתבעים, הגוף הפלסטיני מחזיק בשטרי החוב המקוריים של ההלוואה. עוד נטען כי בעקבות המצב שנוצר נמנעו הנתבעים מתשלום החזרי ההלוואה למי מן החברות (התובעת והגוף הפלסטיני), מתוך חשש שמא תשלום לגוף אחד לא יוכר על ידי הגוף האחר. בנסיבות אלה, נטען כי יש להורות על צירוף הגוף הפלסטיני, בין כתובע ובין כנתבע, וזאת כדי שניתן יהיה להכריע במכלול השאלות השנויות במחלוקת.

2.התובעת מתנגדת לבקשה. לטענתה, הבקשה הוגשה בשיהוי והיא אינה ברורה, הואיל והנתבעים משאירים לשיקול דעת בית המשפט אם לצרף את הגוף הפלסטיני כתובע או כנתבע. עוד נטען כי ההליך המתאים במצב דברים כגון זה הוא הליך של טען ביניים. לטענת התובעת, הסיבה שהנתבעים לא בחרו לנקוט הליך זה היא שאינם מעוניינים להפקיד בקופת בית המשפט את מלוא היתרה של החוב. עוד נטען כי הנתבעים מודעים היטב לעובדה שהתובעת היא זו שהעמידה לזכותם את ההלוואה, וכי העובדה שבקשת ההצטרפות הוגשה על ידי הנתבעים ולא הוגשה על ידי הגוף הפלסטיני מקרינה על תום ליבם. התובעת טענה עוד כי רק במקרים חריגים יתיר בית המשפט צירוף נתבע בניגוד לעמדתו של תובע, אשר זכאי לבחור עם מי להתדיין ובפני מי הוא עשוי לחוב בהוצאות. כמו כן טענה התובעת כי הואיל ונטל ההוכחה מוטל עליה, ככל שלא תצליח להוכיח כי היא זו שנתנה את ההלוואה, ממילא תידחה התביעה. לבסוף נטען כי הבקשה לוקה בפגמים פרוצדורליים: לא צורף תצהיר בתמיכה לטענות העובדתיות, ולא הובהר כלל מיהו אותו גוף פלסטיני.

3.לאחר שבחנתי את טענות בעלי הדין סבורתני כי דין הבקשה להידחות. אציין תחילה כי הבקשה הוגשה ללא תצהיר לאימות העובדות המפורטות בה. די היה בכך כדי להביא לדחייתה. הבקשה כוללת שורה של טענות עובדתיות לעניין הפיצול בין שני הגופים ולעניין דרישות שהועלו, ככל שהועלו, על ידי הגוף הפלסטיני. כל אלה לא נתמכו בתצהיר. תצהיר לא הוגש אף בתשובה לתשובה שהוגשה על ידי התובעת, ואף שכאמור, התובעת העלתה עניין זה בתשובתה. משכך, ניתן היה לדחות את הבקשה מטעם זה בלבד.

4.לגופם של דברים, לא שוכנעתי כי נוכחותו של הגוף הפלסטיני נחוצה "כדי לאפשר לבית המשפט לפסוק ולהכריע ביעילות ובשלמות בכל השאלות הכרוכות בתובענה", בהתאם לאמור בתקנה 24 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. ככלל, לבית המשפט מסור שיקול הדעת אם לצרף בעל דין לתובענה אם לאו. כפי שהובהר בשורה של פסקי דין, מטרתה של תקנה 24 איננה "למנוע ריבוי משפטים, אף אם השימוש בה יכול בעקיפין לגרום לכך" (ע"א 83/64 גראטש נ' אטיה, פ"ד יח(4) 132, 135 (1964)). עוד נקבע כי "העובדה שפלוני שלא היה בעל דין עשוי לפתוח מצדו במערכה חדשה באותו ענין, אינה עושה את 'נוכחותו דרושה' כדי שבית-המשפט יפסוק ביעילות ובשלמות בשאלות הכרוכות בתובענה. קנה-המידה הוא, אם השאלות הכרוכות בתובענה ניתנות לפתרון שלם ויעיל בלא שפלוני היה בעל-דין, היינו, בלא שפסק-הדין יחייב את פלוני ויהא מעשה-בית-דין גם כלפיו" (שם, שם).

5.בעניין שלפניי, לא זו בלבד שנוכחות הגוף הפלסטיני אינה מתחייבת כדי להכריע בשאלות שבמחלוקת, אלא שנוכחותו עשויה לסרבל את בירור ההליך ולחייב הכרעה בשאלות נוספות שאינן נחוצות לשם הכרעה בעניין המרכזי שלפניי. כך, למשל, הטענות שהועלו בבקשת הרשות להתגונן לעניין התיישנות, קיומה של פעילות בנקאית אסורה ללא רישיון ומיצוי הליכים נגד החייב טרם פנייה לערבים – אינן מחייבות את נוכחות הגוף הפלסטיני כבעל דין (וראו, לעניין האפשרות לזמנו כעד, ככל שהוא מחזיק במידע רלוונטי: רע"א 2228/15 ג'י.אי.אס פאוור סולושנס לימיטד נ' נתיבים דרום בע"מ, פסקה 23 להחלטה (9.7.2015)). גם טענת חוסר היריבות – שהיא העומדת בלב הבקשה לצירוף בעל דין – אינה מחייבת צירוף של הגוף הפלסטיני. כפי שציינה התובעת, ובצדק, ממילא מוטל עליה הנטל להוכיח שהיא הגוף עימו התקשרו הנתבעים ומשכך, שהיא הזכאית לקבלת החזרי ההלוואה. ברי כי אם לא תעמוד התובעת בנטל ההוכחה בעניין זה, תידחה התביעה. כל זאת בעוד שאילו יצורף הגוף הפלסטיני תידרש הכרעה בשורה של שאלות שכלל אינן נדרשות להכרעה בתביעה המקורית. כך, למשל, יידרש בית המשפט להכריע בשאלת הפילוג שחל בגוף המקורי "מג'לס אלאסכאן", כמו גם בשאלת חלוקת היחסים והנכסים בין שני הגופים, הן באופן כללי והן כלפי הנתבעים.

6.עוד חשוב להבהיר בהקשר זה כי יש מקום להבחין בין צירוף תובע וצירוף נתבע. כפי שצוין על ידי הנתבעים בעצמם, צירוף תובע נוסף בבקשה המוגשת על ידי נתבע אפשרי על דרך הכלל מקום בו הנתבע התקשר עם שניים, והתובע הוא רק אחד מהם. זה, כאמור, אינו המצב שלפניי. עוד יוער, כי בדרך כלל צירוף גוף כתובע תלויה בהסכמתו, שכן "אין אדם תובע על כרחו" (ראו, י' זוסמן סדרי הדין האזרחי 205 (מהדורה שביעית, 1995); (להלן: זוסמן)). בעניין שלפניי, הגוף הפלסטיני לא הגיש בקשה להצטרף להליך ואף לא הגיש תביעה נפרדת נגד הנתבעים. גם צירוף הגוף הפלסטיני כנתבע הוא בעייתי, שכן התובעת אינה תובעת ממנו דבר והנתבע אינו טוען שהוא חב כלפיה יחד עימו. ראו, בהקשר האמור, זוסמן, בעמ' 196: "אף נתבע יכול שיבקש צירופו של תובע נוסף או של נתבע נוסף. תובע נוסף, כאשר טען הנתבע, כי התקשר בחוזה, ממנו נולדה התביעה, עם שניים, שהתובע הוא רק אחד מהם, ואם יצליח הנתבע בהגנתו והתביעה תידחה, לא יהיה מעשה בית דין בינו ובין השני, וזה עלול לחזור ולתבוע אותו לדין. נתבע נוסף, כאשר טען הנתבע, כי לא התחייב אלא ביחד עם אדם אחר, ומבקש לצרף את שותפו". שני תנאים אלה אינם מתקיימים במקרה דנא.

7.לכל אלה יש להוסיף כי הנתבעים לא העלו טענה קונקרטית באשר לגוף הפלסטיני ולתביעות חוב שהעלה. אין חולק כי הגוף הפלסטיני לא הגיש תביעה נגד הנתבעים. מעבר לטענה כללית לפיה ישנם פרסומים בעיתון על טענות לזכות, לא נטען כי הגוף הפלסטיני פנה לנתבעים ודרש שההלוואה תשולם לו (ומכל מקום, בהיעדר תצהיר, ממילא לא היה מקום לקבל טענה כלשהי בעניין זה). יוער כי במהלך הדיון לפניי טען בא כוח הנתבעים כי אחד הנתבעים קיבל מכתב מהגוף הפלסטיני ובו נכתב כי התשלום מבוצע על אחריותם. אלא שמכתב כאמור לא צורף לבקשה בכתב ואף לא הוגש בשלב מאוחר יותר. אין עוד חולק כי הגוף הפלסטיני לא ביקש להצטרף להליך מיוזמתו, וכפי שציין בא כוח התובעת בדיון, הגוף הפלסטיני לא הגיש תביעה נגד אף אחד מהלווים, על אף שמתנהלות עשרות תביעות דומות אותן הגישה התובעת. במצב דברים זה משמעות הצירוף היא סירבול משמעותי של ההליך שלפניי, והכל כדי להכריע בשאלה, שלמצער בשלב הנוכחי, היא שאלה היפותטית.

8.מסקנה זו מתחדדת על רקע העובדה שנראה כי עומדות לנתבעים מסגרות דיוניות אחרות לבירור העניין האמור. כך, למשל, כפי שטענה התובעת, ניתן לפתוח בהליך של טען ביניים, שמטרתו להכריע למי משני הגופים על הנתבעים מוטלת חובה לשלם. ברי כי החזר החוב הוא אחד, ואין מדובר בחשש פן הנתבעים יחובו פעמיים, פעם אחת לתובעת ופעם שנייה לגוף הפלסטיני. משכך, כל טענה של הגוף הפלסטיני, ככל שתועלה, תהווה תביעה "סותרת" לזו של התובעת לפניי. במצב דברים זה, אם הטענה המרכזית של הנתבעים היא כי חדלו לשלם משום שלא ידעו למי הם עשויים לחוב, הרי שיכולים הם לפתוח בהליך של טען ביניים, ובכך לגדור את הסיכון מפני תביעה עתידית של הגוף הפלסטיני (ראו, בעניין זה, גורן, בעמ', 869). אוסיף עוד במאמר מוסגר שכדי להפיג את חששות הנתבעים נכונה התובעת לחתום על כתב שיפוי במסגרתו תשפה את הנתבעים אילו ייתבעו על ידי גוף אחר. פתרון זה אף הושג בהסכמה בתיקים אחרים שמנהלת התובעת.

9.במכלול הנסיבות האמורות, דין הבקשה להידחות. שאלת ההוצאות בגין ההליך הנוכחי תוכרע בסיום ההליך.