תא"ק 31911-08-14 ברונר נ' עיריית חולון

התובע מתגורר בבית משותף ברח' רבינוביץ 7 בחולון (חלקה 233, תת חלקה 17; להלן: הבית). לבית שטח חנייה, ובו חניות הצמודות לדירות השונות. התובע חנה משך שנים בחנייה מסויימת, שהוא טוען כי סבר שהיא שלו. רק בעקבות הליך שיזם שכן אחר לפני המפקחת על רישום המקרקעין, בשנת 2012, התגלה כי התובע ושכן נוסף חונים בחנייה שאינם שלהם. כן הוברר כי החניה שלתובע זכויות בה (להלן: חניית התובע, המסומנת "א" בתשריט הבית המשותף), היא חניה שהשימוש בה מחייב שיתוף פעולה של הנתבעת: בין גבול החלקה, שהוא אף קצה החניון, קיים שטח מלבני שאורכו 7.5 מטר, מתוכו 5.1 מטר הנועדים לשמש מכולה לפינוי אשפה השייכת לנתבעת (להלן: שטח המכולה), ו-2.4 מטר הנועדים לשמש כחניית התובע. בפועל, לא יכול היה התובע לעשות שימוש בחניייתו משני טעמים נטענים: מן העבר האחד, המכולה הוצבה באופן שגלש מתוך שטח המכולה לתוך חניית התובע, ומן העבר האחר – קיומה של גדר (שהוגדרה אף כ"קיר"), שהתובע סבר עד לאחרונה שהעירייה היא שבנתה אותה.

התובע הגיש בחודש אוגוסט 2014 תביעה לבית משפט השלום בראשון לציון לסילוק ידה של הנתבעת משטח החנייה. בגדרי התביעה קרא, גם אם לא באופן סדור, הן להחזרת המכולה (המכונה בפיו "עגורן") לשטחה, הן הריסת הגדר. באשר לגדר הטעים כי פנה לנתבעת להסרתה, אך זו השיבה ביום 22.5.14 כי הגדר מהווה "חלק ממתקן מכולות האשפה" ואין להזיזו (נספח ט"ו לתביעה).

בגדרי תביעתו עתר התובע ל"צו מניעה זמני" ולצו במעמד צד אחד, שימנע מן הנתבעת להפריע לו להחנות את רכבו בחנייתו. הבקשה הועברה לתגובתה של הנתבעת, בלא שיינתן צו במעמד צד אחד. זו עתרה להעברת מקום הדיון מחמת חוסר סמכות מקומית, בקשה שנתקבלה והובילה להעברת הדיון לבית משפט זה.

בתגובתה לבקשה לסעד זמני, מיום 14.9.14, הודיעה הנתבעת כי אין לה כל עניין בהליך. חניית התובע, אישרה, היא קניינו. אין לה צורך לחרוג משטח המכולה, ובפועל אינה זקוקה אפילו לכל חמישה המטר המיועדים לו בהיתר הבנייה כי אם אפילו פחות מכך. אשר לגדר, טענה (בניגוד למכתב מיום 22.5.14), הרי שאין היא שייכת לנתבעת ואינו נחוץ לה, ולדידה יכול התובע להורסה, בנתון כמובן להגשת בקשת הריסה וקבלת היתר בהתאם לדין.

נוכח עמדתה זו של הנתבעת, הצעתי לצדדים כי יינתן פסק דין בהסכמה המעגן את הודעת הנתבעת, והמביא בכך לסיום באחת של ההליך העיקרי, הכל כמפורט בהחלטתי מיום 15.9.14. שני הצדדים הסכימו להצעה, ברם התובע עמד על הוצאותיו, מן הטעמים שפרס בבקשתו ובתשובה לתגובת הנתבעת שמיהר להגיש, בעוד שהנתבעת מתנגדת לחיובה בהוצאות.

נוכח כל האמור, ועל יסוד הסכמת הצדדים, ניתן בזאת פסק דין כדלקמן, הכל בהתאם להחלטתי מיום 15.9.14: נרשמה הצהרתה של הנתבעת כי אין לה עניין בגדר, הצמודה לחניית התובע (המסומנת "א" בתשריט נספח ד' לכתב התביעה), וכי לדידה אין מניעה שהתובע יפעל להריסתה של הגדר, הכל בכפוף לקבלת כל היתר הנדרש לכך ולכל דין. מובן שאין בכך כדי לפגוע בזכויותיו של כל צד שלישי. אשר לשטח המכולה (השטח המצוי מעברה האחר של חניית התובע): בהציבה את המכולה, תימנע העירייה מלחרוג משטח המכולה, לעבר חניית התובע.

אשר לסוגיית ההוצאות: יש טעם מסוים בטענות התובע לזכותו להוצאות. בפרט, תביעתו היא תולדה של שילוב גלישתה של המכולה לשטח החנייה של התובע, יחד עם הודעת הנתבעת באשר לסירובה להסרת הגדר, שעה שבתגובתה שינתה הנתבעת טעמה והביעה חוסר עניין מוחלט בגורלה של אותה גדר.

חרף האמור, מספר טעמים חוברים למניעת החיוב בהוצאות. ראשית, הסכמתה של הנתבעת להגיע להסדר המייתר את ההליך העיקרי, וחוסך בכך הוצאות רבות. שנית, התביעה והמציאות הקיימת הן תולדה של התנהלות בעייתית של התובע, ששנים ארוכות חנה בחנייה לא לו, בהסתמך על כך ששכנים אחרים אינם זקוקים לחנייתם שלהם. שלישית, התובע בחר להגיש את תביעתו לבית המשפט שאינו מוסמך, וכך סיבך את ההליך. ואחרונה, וחשוב מכל, הוא בחר להגיש בקשה ל"צו מניעה זמני", שלמעשה הוא בקשה לצו עשה, הרחוק מלהיות זמני, וזאת לשינוי מצב שהתקיים – גם בעטיו – משך שנים. זו בקשה שלא היה כל מקום להגיש וכל מקום לקבלה. דרך מקרה, נוכח תגובת הנתבעת לבקשה לסעד זמני, התמזל מזלו של התובע, הותוותה דרך מקוצרת לסיום ההליך כולו (חלף בקשה לסילוק על הסף, שבגדרה ודאי שהתובע לא היה זוכה בהוצאות), והתובע זכה במבוקשו. אולם ודאי שאין מקום לזקוף כל זאת לזכותו של התובע.

נוכח כל האמור, הרי שכל צד יישא בהוצאותיו.