תא"ק 31744-01-15 הרשות לשמירת הטבע והגנים הלאומיים נ' מצדה פרנצ'יסז בע"מ

1.מטעמים של היגיון ושל יעילות דיונית, ולפי הרציונאל אשר ביסוד קביעותיו של בית-המשפט העליון (כבוד השופט אשר גרוניס) ברע"א 10227/06 בובליל נ' עו"ד אינדיג (פורסמה באתר הרשות השופטת, 5.2.2007) נמצא לי מקום לדון יחד בבקשותיהם של הנתבעים לסילוקה של התובענה על הסף ולמתן רשות להתגונן מפניה. חלק לא מבוטל, אטעים, מן הבקשה לרשות להתגונן – היא והתצהיר הנלווה לה – תולה עצמו בטעמים שלסילוק על הסף (אם תאמר אחרת אתקשה להבין מפני מה נמצא מקום לכלול טעמים אלה – בפירוט שכמו אין ארכני הימנו – בבקשת הרשות להתגונן). מותר לתהות כיצד זה ניתן לברר טעמים אלה קודם שמתאפשר למשיבה, לפי זכותה, לחקור את עורכו של התצהיר, ומכאן גם ההחלטה שלא להכריע בבקשה לדחייה על הסף קודם לדיון בבקשת הרשות להתגונן. מכל מקום, בנסיבותיו של הענין שבפנַי לא נמצא לי מקום לקבל את הבקשה הראשונה, אך אני נעתר לשנייה. להלן יובאו נימוקַי לדבר.

2.אין, להשקפתי, מקום לסילוקה של התובענה על הסף. בתמצית, הטעם שהוצג הוא כי התובעת, שלא בתום-לב ובמה שהוא, לפי הטענה, ניצול לרעה של ההליך, שָׁבה והניחה בפניו של בית-משפט זה תובענה לסילוק-היד, על אף שתובענה קודמת סולקה על הסף בפסק-דינה של כבוד השופטת כרמלה האפט בתא"ק 23766-06-14 מיום 10.12.2014 ובהחלטה, שקדמה לו מיום 21.10.2014. זאת בפרט, נמשכת הטענה והולכת, היות שערעור על פסק-דין זה, והִגישה לא אחרת מן התובעת, תלוי ועומד בפניו של בית-המשפט המחוזי ועתיד להישמע בחודש הבא בפניו של הרכב בראשותו של כבוד השופט ישעיהו שנלר (ע"א 47503-01-15).

3.אפתח ואומר את המובן מאליו, היינו, כי אינני יושב כערכאת-בחינה של פסקי-דין, היוצאים תחת ידיהם של מותבים אחרים בבית-משפט זה. ממילא אין אני נדרש, בשום מובן, לַצּידוק שבמחיקתה של התובענה הקודמת לסילוק-היד, ומקל וחומר שאין הכרעתי זו מכוונת ליַתר את החלטתה של ערכאת הערעור הנכבדה, ככל שתיוותרנה השגותיה של התובעת על כנן. עד כאן – הקדמה שבחובה.

עם זאת, עיון מדוקדק במלוא החומר שבשתי התביעות, כאחת, מניח יסוד למסקנה כי על אף שהסעד המבוקש זהה הוא ועל אף הדמיון אשר איננו מוכחש, העילה – שונַה. בתיק, שהובא לפניה של כבוד השופטת האפט, הייתה טענתה של התובעת כי הנתבעים עתידים להפר את הסכם-ההתקשרות עמה, הפרה צפויה ויסודית היא, ולפיכך בטל החוזה ועמו הזכות להחזיק במקרקעין. על סילוק על הסף הוחלט, בין שהדבר נתבקש בידי הנתבעים ובין שלא, בהתחשב בכך שסוגיות ההפרה, מזה, והקיום העתידי, מזה, מצויות במוקדו של הליך אחֵר שבין הצדדים ומתברר בפניה של כבוד השופטת מיכל אגמון-גונן בבית-המשפט המחוזי (ת"א 5394-06-14). ברם, אין זו הסוגיה, שהניחה התובעת בתביעתה שבפנַי. כאן נטען כי החוזה, אפילו יימצא כי לא הופר, בא אל קצו, כדרך כל חוזה, עם סיומה של תקופת-ההתקשרות. התובעת עומדת על זכותה שלא לממש את ה"אופציה" שבהסכם זה, ושלא להוסיף ולקיים התקשרות משפטית עם הנתבעים בנכסים, המופקדים בידיה מכוח תפקידה הציבורי. אפשר, אמנם, כי ישנן סוגיות משפטיות, שתעמודנה להכרעתה של כבוד השופטת אגמון-גונן ותידרשנה לפְנים גם כאן. אך בסעד של סילוק-היד בהיעדרה של התקשרות תקפה אין מדובר שם. זאת, הן משום שלא בכך עוסקים הסעדים, שנתבקשו באותה ערכאה והן משום שלפי הדין – וכוונתי לאמוּר בסעיף 51(א)(3) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984 – סוגיות של שימוש ושל החְזקה במקרקעין הן בסמכותו הייחודית של בית-משפט השלום.

אמת, לא בקשה לעיכוב-ההליך מחמת הרעיון המשפטי של lis alibi pendens העלו הנתבעים כאן כי אם בקשה לסילוק, ולכך אין כל יסוד להיעתר. החשש, המקנן דרך כלל במקרים, שבהם תלויה תובענה בפניהן של ערכאות שונות, היינו כי זמן שיפוטי ואחֵר יושחת וכי שתי תוצאות סותרות תבואנה אל העולם – אין תרופתו בסילוקה על הסף של תובענה אחת, אפילו היא זו המאוחרת בזמן. במקרה, שבו נאלץ בעל-דין להגיש שתי תובענות שונות אך מן הטעם שהוא חפץ בשני סעדים וכל אחד מהם מסור לערכאה נפרדת, אין להשקפתי מנוס מקיומו של הליך בכל אחת מן הערכאות בנפרד, על כללי היעילות, הגררה, מעשה (או אי-מעשה) בית-הדין ויֶתר הכללים הנוגעים בדבר ואינם נצרכים להעמקה עתה.

אלה הם פני-הדברים במקרה שבפנַי, ולפיכך הבקשה לסילוק על הסף נדחית. מן הבחינה המהותית, ובהתחשב בעבודה המשפטית שהושקעה ובדיון שנתקיים, כל מקום היה לחיובם של הנתבעים בהוצאות התובעת, ובהיקף ניכר. אם לא אעשה כן הרי זה אך משום שבהתעקשותה להמשיך ולקיים מחלוקת בשאלת הרשות להתגונן שמְטה התובעת את ההיגיון שבפסיקתן של הוצאות כאלו ומייד לאחר מכן, עם מתן הרשות להתגונן, ב"משיכתן" חזרה באמצעותו של חיוב נוגד.

כל שאוכל לקוות לו הוא כי לנוכח החלטתי זו, וכפי שגילתה היא את דעתה כבר באולם-הדיונים, תשוב התובעת ותשקול את מידת-הצידוק שבהטרחתה של ערכאת-הערעור להידרש לערעורה, ותסתפק בעילה שבמוקד תביעתה שבפנַי. זאת, על אף שארשה לעצמי לנחֵש, ככלל ומבלי לכוון לצד זה או אחר, כי מיעוט-הליכים של ערעור, של בקשת רשות ערעור ראשונה ושל בקשה שנייה לא יהיה ממאפייניה הבולטים של ההתנהלות בתיק זה. מי ייתן ואתבדה, אך ענין הוא לצדדים ולממונם לענות בו.

4.כפי שנכתב כבר והובן, החלטְתי לתן רשות להתגונן ולא אתנה אותה בדבר. לכתחילה נראית בעיני מוקשית הבחירה בסדר-הדין המקוצר. מתקשה אני להבין מה יתרון הִצמיחה בחירה זו לתובעת. היעדרו של יתרון כזה, אגב, גם בחקירתו הנגדית של המצהיר מטעם הנתבעים הקהה, להשקפתי באורח מוחלט, את טרונייתם של הנתבעים על האופן שבו בחר בית-המשפט לנהל את הדיון. מכל מקום, פשיטא כי ההגנה – שאליה מגיע אתה לאחר קריאתם של לא-פחות מ-280 סעיפים מקדימים שלא לצורך ויותר – אינה הגנת בדים. פשיטא כי אין לחסום את טענות-ההגנה על ספו של הליך. הקונסטרוקציה שמבקשים הנתבעים להעמיד – היינו, כי התובעת לא הייתה רשאית, לפי תנאיו של ההסכם, לפי התנהגות הצדדים ומכוחם של עקרונות הדין בכלל, שלא להאריך את ההתקשרות לתקופה נוספת – אינה מופרכת. יש להטות לה אוזן. יש לאפשר את הנחתה בפניו של בית-המשפט. יש לבררה, על המכלול שבכתב-ההגנה, לגופה. השאלה אם גורלה של תנית-האופציה – ענין לתפישתה הסובייקטיבית של התובעת הוא, או שיש לבחנו בקנה-מידה אובייקטיבי ההולך, בין היתר, אחר מיהותה המיוחדת של התובעת, היא שאלה נכבדת. בירורה, כיתר הסוגיות שהעלתה ההגנה בטיעוניה, מחייב את הרשאתה של התגוננות. כך אני עושה.

אלה הם הנימוקים. זו החלטתי המנומקת. אלה הם טעמַי לדבר, וככל שנמצאתי חוזר על כך הרי זה מחשש כי יימצא מי אשר יסבור שהחלטה זו אינה מנומקת. בטעם אשר פורט לעיל מצאתי, עוד, לקבוע כי כל צד יישא בהוצאותיו.