תא"ק 30204-03-17 פרייסלר ואח' נ' לסרי

ביום 15.3.17 הוגש כתב התביעה בתיק שבנדון ובו נדרש המבקש לסלק ידו מהנכס נשוא התביעה.

המבקש עתר להאריך את המועד להגשת בקשת רשות להתגונן, המשיבות התנגדו והמועד נקצב עד ליום 11.5.17.

לאחר שחלף המועד, ובהמשך להחלטת בית המשפט מיום 14.5.17, ביקש המבקש להורות על דחיית התביעה – ונטען כי פינה את הנכס עוד ב-14.2.17, לאחר שהוגשה תלונה במשטרה (ובשים לב גם להחלטת בית המשפט מיום 19.2.17 שהתירה לו לחזור לנכס). משכך, התייתר ההליך.

המשיבות הגיבו וטענו כי עוד ב-8.3.17 הודיע המבקש על סירובו לפנות את הנכס אלא בכפוף לקבלת תשלום (מכתב עו"ד מטעם המבקש צורף כנספח ז' לכתב התביעה).

המבקש טען, בתשובה, כי הוסכם עם המשיבות שלא יישא בהוצאות אלא באגרת בית המשפט. המשיבות השיבו כי ההסכמה היתה מותנית, כחלק ממו"מ להסכם שלא הבשיל ומשלא נותרה בידן ברירה אלא להגיש את התביעה הן זכאיות להוצאות.

נקבע (החלטה מיום 18.6.17) כי בהעדר מחלוקת באשר לזכות התובעות ליטול פסק דין המורה לנתבע לפנות את הנכס יוכלו הצדדים להשלים טעוניהם לעניין ההוצאות.

המשיבות הודיעו כי הן חוזרות על טענותיהן כפי שהועלו. המבקש לא הגיש בקשה או הודעה נוספת לתיק בית המשפט.

ביום 26.7.17 נחתם, לפיכך, פסק הדין ונקבע בו כי המבקש יישא בהוצאות התובעות ובשכ"ט בסכום שנפסק.