תא"ק 29936-06-14 תירם נ' עירית חדרה

1.בפניי בקשת הנתבעת למתן רשות להתגונן.

2.התובעת הגישה כנגד הנתבעת תביעה כספית ע"ס 80,898 ₪, וזאת בסדר דין מקוצר. בכתב התביעה נטען שהתובעת החזיקה בדוכן בשוק העירוני הישן בחדרה, אשר פונה ע"י הנתבעת בעקבות פיגוע חבלני שהתרחש בשנת 2005. נטען כי במסגרת הפינוי כרתה הנתבעת עם התובעת (בדומה לאחרים) הסכם, ובו התחייבה להחזיר את התובעת לדוכן בשוק בתוך 18 חודשים, שאם לא כן תשלם הנתבעת 1,000$ (דולר) עבור כל חודש איחור (להלן – "ההסכם הראשון"). נטען שהתובעת קיבלה את הדוכן בחזרה באיחור של 16 חודשים, דבר שמקנה לה פיצוי מוסכם בגין האיחור האמור.

3.הנתבעת הגישה בקשת רשות להתגונן, אשר נתמכה בתצהיר של מנהל מחלקת נכסים בנתבעת. בבקשה נטען כי לאחר כריתת ההסכם הנ"ל נחתם עם התובעת (בדומה לאחרים) הסכם שני (להלן – ההסכם השני), ובו הוסכם שנגד ויתור הנתבעת על חלק מחובות "השוכר" (התובעת במקרה זה), מוותר השוכר על כל טענה שיש לו כלפי הנתבעת, לרבות טענה לפיצוי בגין איחור במסירת דוכנים לפי ההסכם הראשון. נטען כי לתובעת היה חוב ארנונה ע"ס 563.8 ₪, עליו וויתרה הנתבעת עקב ההסכם השני, ולפיכך אבדה לתובעת הזכות לדרוש פיצוי בגין איחור במסירת הדוכן. הנתבעת העלתה טענות הגנה נוספות, כגון שיהוי של מספר שנים בהגשת התביעה, היות התביעה קנטרנית וטורדנית, וטענה לקיזוז ביחס לחוב של התובעת, בסך של כ- 22,000 ₪, בגין השכרת דוכן בשוק העירוני החדש. כן הפנתה הנתבעת לפסק דין שניתן בהליך אותו ניהלו מספר בעלי דוכנים כנגד הנתבעת (ת"א 3897-04-09 ושני תיקים מאוחדים), בו נקבע כי בעל דוכן שנהנה מוויתור מצד הנתבעת על חוב שהיה לו כלפיה, איבד את זכותו לפיצוי בגין איחור במסירת דוכן.

4.התובעת אינה מתכחשת לקיומו של ההסכם השני, אך טוענת שהיא חתמה על ההסכם השני בנסיבות של אילוץ, כפייה ועושק, כתנאי לקבלת דוכן בשוק החדש. בתשובה לתגובת הנתבעת טענה התובעת כי למיטב ידיעתה אין לה כל חוב כלפי הנתבעת, והטילה ספק באסמכתאות שצירפה הנתבעת להוכחת טענת הוויתור על חוב ארנונה. לגבי הטענה של קיזוז, הוכחשה הטענה לקיום חוב בגינו נעשה הקיזוז, ולחלופין נטען שחוב שכזה אינו מקים זכות קיזוז מטעמי שיהוי ו/או התיישנות.

5.לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ועיינתי בכתבי הטענות על נספחיהם , החלטתי לקבל את הבקשה ללא קיום דיון וחקירת המצהיר, מכוח האמור בתקנה 205(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.

6.הכלל הוא שבמידה והשתכנע ביהמ"ש, לאחר בחינת הנטען בבקשת רשות להתגונן ובתצהיר המצורף לבקשה, בקיומה של הגנה לכאורה מפני התביעה, יש לאפשר למבקש את יומו בביהמ"ש, ע"י מתן רשות להתגונן, והכל מבלי להיכנס לשאלות של מהימנות, או דרכי הוכחתה של טענה כזאת או אחרת.

במקרה שלנו מעלה הבקשה והתצהיר שצורף לה, הגנה לכאורית מפני התביעה, הראויה להתברר בביהמ"ש. במיוחד אמורים הדברים ביחס להסכם השני, ולטענת הנתבעת לוויתור על חוב ארנונה של התובעת, וההשלכה של ויתור זה על זכאותה לפיצוי בגין איחור במסירת הדוכן. לתובעת אמנם טענות לגבי נסיבות חתימת ההסכם השני, ולגבי קיומו של חוב ארנונה עליו ויתרה כביכול הנתבעת, אך הדברים ראויים להתברר כהלכה, לאחר שלנתבעת תינתנה אפשרות להתגונן מפני טענות אלה. דברים דומים ניתן לומר על טענת הנתבעת לקיזוז בגין חוב אחר של התובעת.

7.סיכומם של דברים, האמור בבקשה ובתצהיר המצורף אליה עומד בתנאים למתן רשות להתגונן, ולפיכך אני נעתר לבקשה, ונותן לנתבעת רשות להתגונן מפני התביעה.

8.התצהיר שצורף לבקשה ישמש ככתב הגנה.