תא"ק 29506-97 ישי ואח' נ' שחף

1. בתיק זה מתנהל הליך ארוך ומייגע ללא כל פרופורציה ביחס לסעד המבוקש.

מדובר בתיק ישן שניתן בו פסק דין בהעדר הגנה בשנת 1998 והצריך הליך של שחזור המסמכים בעקבות בקשה לבטול פסק הדין אשר הוגשה לראשונה ביום 15.2.16 בעקבות מסירה של אזהרה לביצועו בשנת 2016.

החלטה על שחזור התיק ניתנה לאחר המצאת המסמכים והועבר למתן החלטה בבקשה לבטול פסק דין שהוגשה בתיק זה.

ב"כ המבקש הגיש ביום 4.7.16 בקשה, בה עתר בין השאר, להארכת מועד בת 30 יום להגשת תגובה לבקשה לבטול פסק דין ובעקבות הבהרה ניתנה החלטה כמבוקש.

ביום 21.9.16 ניתנה החלטה בבקשה לבטול פסק דין לאחר חלוף המועד המוארך להגשת התגובה ומבלי שהוגשה התגובה.

למחרת הגיש ב"כ המבקש בקשה לבטול ההחלטה מאחר ולטענתו טרם חלף המועד להגשת התגובה. לטענת ב"כ המבקש ספירת הימים מתחילה מיום מתן ההחלטה, ביום 12.7.16 ולא מיום הגשת הבקשה להארכת המועד המבוקשת.

הנני חולקת על גישתו זו של ב"כ המבקש.

לשון ההחלטה היתה: "..עם זאת על מנת שלא לפגוע בזכות כלשהיא של המשיב ניתנת הארכה המבוקשת..".

לפי לשון הבקשה התבקש פרק זמן של 30 יום לפחות למתן התגובה.

דהיינו, התבקשו 30 יום בבקשה מיום 4.7.16 ותקופה זו ניתנה. אין לפרש עתה באופן שאינו מתבסס על לשון הבקשה וההחלטה, כי ניתנו 30 יום ממועד מתן ההחלטה.

יצוין כי בפועל ימי הפגרה לא נספרו כך שניתן זמן תגובה לבקשה לבטול פסק דין של הרבה יותר מ 30 היום ולמרות זאת בוחר ב"כ המבקש לתכנן את ימיו כך שהתגובה תוגש בדיוק ביום האחרון (כפי שאכן הגיש בפועל כשהיא מונה 167 סעיפים !!).

למרות כל האמור לעיל, אפשרתי לב"כ המבקש, בדלת האחורית, להגיב בפועל לבקשה כאשר צוין בהחלטה מיום 12.7.16 כי ב"כ המבקש מתבקש להבהיר כיצד יהא בתגובה כדי לשנות מההחלטה שניתנה.

כך שאין זכות של המבקש שנפגעה למעשה ואם ב"כ המבקש לא השכיל לנצל אותה עד תומה והגיש הבהרה בת 85 סעיפים "בלבד" במקום 167 סעיפים אותם תכנן כעולה מתגובה שהגיש ביום 28.9.16, אין לו אלא להלין על עצמו בלבד.

2. בבקשה לבטול פסק דין יש צורך לבחון שתי שאלות. הראשונה האם בוצעה מסירה כדין של התביעה לידי הנתבע והשניה מהי עילת ההגנה.

הליך זה אמור להיות קצר וענייני במיוחד בענייננו כאשר מדובר במסירה אחת שבוצעה ועילת הגנה קצרה ופשוטה כנגד עילת תביעה המסתכמת בסעיף אחד בן 5 שורות בלבד הדן בחיוב אישי של המשיבה בגין הרכישה.

ההלכה הפסוקה מימים ימימה ואשר לא השתנתה עד היום היא, כי הדיון במסירה עצמה הוא שולי ביחס לדיון בשאלת עילת ההגנה הנטענת.

ככל שעילת ההגנה טובה יותר כך הופכת שאלת המסירה של התביעה שולית יותר.